שמת לב שזה:

ממש, אבל ממש דומה לזה?

"אבי ביטר חי בסרט", סדרת הריאלטי החדשה בהפקת ערוץ "ביפ" ובבימויו של איתי שגב, עוקבת אחרי אבי ביטר בדרכו ליצור סרט שגם השמאלנים-אשכנזים-אליטיסטים שפוקדים את האוזן השלישית (או כפי שהוא מכנה אותם - "כוזרים", מילה חדשה שלמד לאחרונה), יאהבו. יאהבו מספיק כדי לגרום לו להיות מועמד לאוסקר.

ברזומה שלו כבר ישנם מספר סרטים, כש "בוכה גשם", "קורבן האהבה", ו"חבר ואח" הם הבולטים שבהם. הכי רחוק שהם הגיעו, זה לדוכנים בתחנה המרכזית. ולמרות זאת, הם הפכו לסרטי קאלט פופולריים בקרב אוכלוסיות שביטר כלל לא ציפה שיהיו קהל יעד.

בפרק הראשון של "חי בסרט", משהו חסר, ואני לא מדבר על כישרון או פוטנציאל, אלא על ימין מסיקה וירמי קדושי מ"הפקות המזרח", שאחראים על הפקת סרטיו הקודמים של אבי ביטר. בנעליהם של הטווידל די וטווידל דם הללו, עומד כעת איתי שגב, שמלבד העובדה שבטח גם הוא הריץ עם החבר'ה שלו צחוקים על הסרט, כנראה שכל קשר בינו לבין ביטר הוא מקרי בהחלט. בפתיחת הפרק בסצינה קצרה בה רואים את השניים, שגב מדובב את ביטר לדקלם שורה מאחד משיריו, ומדבר אליו בטון שהיה ראוי שישמור עבור הקהל שצפה בו לפני עשור וקצת בערוץ הילדים.

על מנת לפתח את כישורי התסריטאות, הבימוי, והמשחק של ביטר, הוא נשלח על ידי דובר קוסאשווילי למשימות שונות - שיעורי קולנוע ותסריטאות, פיתוח קול, ומשחק. בכל השיעורים הוא פורש באמצע, ועדיין, בטוח בכך שהוא יודע את העבודה, ולא צריך את האשכנזים שילמדו אותו. במפגשים עם דובר קוסאשווילי בקפיטריה של הסינמטק, קשה שלא לשים לב למבטי ה"גבר, מאז ירמי קדושי לא ראיתי מטומטם כמוך". החיבור הזה, בין יוצר סרטים סוג ז' שהופכים לקאלט, לבין במאי מוערך שטחן את האוסקר עם סרט שנותן קלוז אפ על זין שלו, הוא מוצלח למדי שלא היה עובד לו היו מפגישים את ביטר עם יוצר אחר.

ועדיין, גם כשאבי ביטר מפגין בסדרה עילגות מוחלטת, דיקציה נוראית, ובורות מעוררת רחמים, לא מדובר פה באותו ביטר מהסרטים של ימין מסיקה וירמי קדושי. לא ברור אם העבודה שעשה שגב על ביטר מיתנה אותו, או שמא הוא תמיד היה משעמם כנהג מונית שחי באורח חיים תת-בורגני.

הלוואי והיה אפשר לומר על ביטר שהוא חי בסרט, אבל עם כמות הסופרלטיבים שהוא מחלק לעצמו, נראה שלחיות בסרט זה קטן עליו - הוא חי בפלאנטה אחרת, נטול כל אחיזה בקרקע.

כבר כל כך הרבה זמן אני מחכה לאיחוד של הליברטינז, אולי הלהקה הבריטית הטובה ביותר של שנות ה-2000. לאחרונה, החלו להיווצר שמועות שזה אכן הולך לקרות, אבל בינתיים אין שום סימן חיובי באופק. אולי כי פיט דוהרטי, החוליה החזקה בלהקה, עסוק בעיקר בשני דברים: בייבישמבלס וסמים, לאו דווקא בסדר הזה (ולא שזה מפריע לי או משהו..).

ובינתיים, בלי לשים לב, קארל בארט, החצי השני של להקת האם, מוציא אלבום שני עם להקתו Dirty Pretty Things. דפ"ט הוקמה בשנת 2005, זמן לא רב לאחר פירוק הליברטינז. באלבום הראשון שלהם Waterloo to Anywhere שיצא ב-2006 היו אמנם כמה להיטים ובראשם Bang Bang, You're Dead, אבל המבקרים תמיד העדיפו דווקא את דוהרטי ולהקתו החדשה, שהיו נאמנים יותר למקור.

האלבום החדש Romance At Short Notice, שנחת בשבוע שעבר על המדפים ממשיך במובן מסוים את הקו של קודמו. 12 שירים, רובם באורך ממוצע של 3 דקות עם מלודיות שמזכירות מאוד את הסגנון המודי של הליברטינז, ולעתים אפילו את פול וולר והג'אם. בין השירים המצטיינים אפשר למצוא את Truth begins ואת Hippy’s son, שבקלות יכולים להפוך ללהיטים. יחד עם זאת, לעומת הפשטות הגאונית של דוהרטי, אין כאן אף שיר שעתיד להפוך לקלאסיקה נצחית.

אם פיט נחשב למלך החדש והבלתי מעורער של הבריטפופ, אז בארט הוא אולי הטבח המלכותי. הוא לא מאוד מקורי, אבל הוא טוב מאוד בתחומו ומצליח להשביע את רעבונם של רבים הכמהים ללהיטים חדשים בניחוח מוכר ואהוב. ואפילו שהמטעמים שלו מתפוגגים אחרי מספר דקות, אין ספק שהוא יודע את העבודה.

Dirty Pretty Things - Truth Begins
Dirty Pretty Things - Hippy’s Son

עדכון מאת אלכס 06/07/08: והנה עכשיו, בעיתוי מוצלח, NME מצטטים את בארט שמתקן את דבריו ואומר שעוד יש סיכוי לאיחוד עם פיט ולשובם של הליברטינז. ימים יגידו. אני עוד באירופה הייתי סקפטי.

יש משהו מרתיע במחשבה שכמה מהאמנים הגזעיים ביותר של סצינת האינדי עושים שלישיה ומקליטים שיר עבור קמפיין חגיגות המאה של חברת ההנעלה קונברס. בשונה משילובים מוזיקליים שנוצרו על בסיס התנדבותי עבור מטרות צדקה שונות, כאן מדובר במשהו שהבסיס ההתחלתי שלו הוא כלכלי גרידא. וזה לא שיש לי בעיה עם זה. אבל בכל זאת, כשמסתכלים על הטייטל, ההרכב החד פעמי הזה נראה די מאולץ.

לא אכחיש, הופתעתי לחלוטין. סנטוגולד ופארל וויליאמס (N*E*R*D, נפטונז) שולטים בגרוב, בעוד ג'וליאן קזבלנקס (הסטרוקס) מחזק בגזרת הקוליות. ביחד הם יוצרים משהו שעם קצת מזל, נוכל להסתכל עליו בסתיו הקרוב כעל מה שהיה אחד מלהיטי הקיץ הנוכחי.

ואני - אני בכלל נועל אדידס.

Santogold, Julian Casablancas, Pharrell - My Drive Thru

בראיון שנתן לפני כשבועיים ל-ynet סיפר איאן בראון שהוא חובב מוזיקה שחורה בכלל ואת ביונסה בפרט. אולי זו הסיבה שבחזרות להופעה ביום שבת הוא ביצע את הלהיט umbrella של ריהאנה. בהופעה הוא לא ביצע את השיר. גם לא שום קאבר אחר. וחבל. תמיד חשבתי שבכל הופעה צריך להיות לפחות קאבר אחד. זה גם מעשיר את ההופעה וגם מספר לנו יותר על האמן שבאנו לראות.

אז אמנם חיכיתי לריהאנה לשווא, אבל אני ממש לא יכולה להגיד שהתאכזבתי. כי במקום זה קיבלנו המון שירים של ה"סטון רוזס". וזה, מיותר להגיד, עדיף פי מיליון.

ההופעה נפתחה בנעימה מתוך הסרט "הסנדק", שנקטעה מיד כשבראון עלה לבמה. הוא בחר להתחיל דווקא בשיר מהאלבום האחרון, שזכה לביקורות לא מלהיבות במיוחד (שלא בצדק), אבל מיד אחריו ביצע את Made of Stone הקלאסי של להקת האם. בשלב זה נראה היה שהקהל נחלק לשניים. אלו שבאו לראות את דוקטור איאן אל מול אלו שמוקירים דווקא את מיסטר בראון. או במילים אחרות: מדצ'סטר מול מנצ'סטר.

נראה שגם בראון בעצמו לא ממש החליט את מי הוא מעדיף, וכך במהלך ההופעה הוא זיגזג בין התקופות ושר שירים משתי הקריירות שלו, כששיא הערב היה ביצוע רציף של Waterfall ו-I am The Resurrection .קרוב לרבע שעה ארך הרצף הזה, והצליח לרגש אותי עד כדי כך שלמשמע התווים הראשונים של Waterfall, שליווה אותי בכל כך הרבה תקופות בחיים, הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי.

שעה וחצי מצוינות עם מעט מאוד נפילות (חום אימים, זיופים קלים וכמה בעיות סאונד) ארכה ההופעה שנחתמה בשני ביצועים מעולים ומדויקים ל-I Wanne Be Adored ו-F.E.A.R, והותירה בי טעם של עוד. אז איאן בראון רוקד כמו שחקן כדורגל. והוא טיפה מזייף, אבל שום חוליגן בריטי לא יכול לגרום לי להתרגש כל כך כמו שהוא הצליח לעשות בערב אחד. אפילו בלי שום קאבר.

The Stone Roses - Waterfall

אלכס ומיכל בהודעה משותפת: הבלוג הזה לא סובל מהזנחה מכוונת. כשפתחנו אותו, התכנון היה לעדכן מספר פעמים בשבוע. וככה, חודש אחרי ההשקה, פתאום מיכל זוכה לקחת חלק באיזה פרויקט גדול בעבודה, ואני מתחיל משרה חדשה במקום חדש, והופ - פתאום החיים האמיתיים עוברים להתקיים רק במימד של סוף השבוע (וזו לא תלונה, אנחנו הכי מרוצים ומסופקים מעיסוקנו) אז רק שיהיה ברור שלא לקחנו פסק זמן ולא פתחנו בשביתה, הקצב הואט עקב אילוצים, עד שנסתגל למצב החדש.

שלא תבינו לא נכון, משמח אותי מאוד שבלונדי מגיעים לארץ, יש להם כמה שירים שמתברגים בלי בעיה לטופ 100 שלי. אבל מה, אני מתמלא בעצבות כשאני רואה הופעות שלהם מהשנים האחרונות. בזמן שמוריסי, למשל, מצליח גם היום לשמור את כל הביצים שלו בסל אחד וממשיך להיות פרפורמר מעולה - דבי הארי כשלה מלעשות זאת כבר לפני כמעט עשור. כן, אותה דבי הארי שלו הייתי נער בשנת 1979 אז כנראה שהייתי שומר תמונה או שתיים שלה מתחת למזרן.

דבי הארי של אחרי חגיגות המילניום מזכירה הרבה יותר תסריט אימים דמיוני שבו אמא שלי עושה פאדיחות באירוע משפחתי ועולה לשיר על בימת קריוקי, מאשר את סמל המין של הניו-וויב בסוף הסבנטיז. היום, גם אם נרצה, כמעט בלתי אפשרי להחזיק ממנה אפילו בתור MILF.
כבר שעתיים שאני חופר תחת ערך Blondie ביוטיוב, תופס את הראש בין שתיי ידיי ומבכה - אוח, דברה, תראי מה ניהיה ממך. למה לא יכולת להשאר כוסית כמו מדונה?

ועדיין, אוחזת בי התרגשות קלה כשאני שומע אטומיק.

לפני מספר ימים, במהלך שיטוטיי ברחבי הרשת, נתקלתי באחד מהבלוגים תוצרת חוץ בלהקה העונה לשם Hushpuppies. השם נשמע לי חמוד אז החלטתי לראות מה יש להם להציע. ומתברר שיש, כי מה שהם עושים זה בריטפופ קליל וקליט, בדיוק כמו שבריטפופ צריך להיות. העניין היחיד הוא שהם לא בריטים. הם צרפתים.

אני חייבת להודות שזה די הפתיע אותי. להקות צרפתיות שעושות בריטפופ טהור הן לא בדיוק מוצר שכיח, ורוב האלבומים המוצלחים שהגיעו משם במהלך השנים האחרונות (אולי פרט לטינאייג'רס, שמכוונים יותר לכיוון הרוקיסטי ולאלכס) היו בעיקר אלקטרוניים במהותם: בין אם מוזיקת דאנס והאוס כמו של דאפט פאנק וג'אסטיס, ובין אם טריפ הופ ואמביינט כמו של אייר או M83. והם כולם גם נשמעים צרפתים.

ההאשפאפיז בכלל לא נשמעים צרפתים. הם בעיקר נשמעים כמו הכלאה בין הארקטיק מאנקיז לבין הסטרוקס. שזה טוב. The Trap, האלבום השני שלהם שיצא כבר לפני שלוש שנים (בשנה שעברה יצא להם אלבום נוסף, שטרם הספקתי לשמוע), מכר עשרות אלפי עותקים בצרפת וגם קצת מחוץ לה, ויש בו כמה להיטים לא רעים שלא היו מביישים את להקות האם.

אני שומעת אותם כבר כמה ימים כמעט ברצף, ובינתיים לא נמאס לי. גם אין לי שום ספק שאם שירים כמו You're Gonna Say Yeah!, Marthelot 'N' Clavencine או Packt Up like Sardines in a Crushtin Box היו יוצאים בבריטניה, חמשת חברי הלהקה היו עושים מיליונים. או לפחות את קייט מוס.

Hushpuppies - Packt Up Like Sardines In a Crushtin Box
Hushpuppies - You're Gonna Say Yeah
Hushpuppies - Marthelot 'N' Clavencine

וויזר המגה-גיקים, שבעוד שבוע וקצת מוציאים את האלבום האדום, השישי בדיסקוגרפיה שלהם, שיחררו קליפ מושקע לסינגל Pork and Beans, שכל כולו מחווה לעשרים וארבע קלאסיקות יוטיוב מהשנים האחרונות. בחלק מהמחוות הם אירחו את כוכבי היוטיוב עצמם, ביניהם כריס קרוקר (leave Britney alone), הבחור השמן שעושה ליפסינק ל"נומה נומה", השיר הרומני המזעזע, וגם מיס קרוליינה בעלת כושר הביטוי המרשים.

הפייבוריט האישי שלי, שזוכה ללא מעט חשיפה בקליפ, הוא ריקוד ה- Harder, Better, Stronger, Faster שהוקדש לדאפט פאנק, יש שם כוריאוגרפיה מדליקה ושיר להיט. הקטע הזה בפני עצמו זכה ללא מעט מחוות שתוכלו לראות ביוטיוב תחת Related Videos, אם כי זה לא מומלץ בכלל, בעיקר כי המלאכה שם נעשית בידי כונפות חסרות חוש קצב. עדיף כבר שתתנו צפייה לפרומו ששתי הבחורות האלה עשו לאלבום האדום.

אם אתם רוצים לראות את כל הקטעים, אז כדאי לדעת שניקולס קרלסון מהבלוג VALLEYWAG טרח וקיבץ את כל הקטעים לפוסט אחד, חוסך הרבה זמן (אבל גם מבזבז לא מעט אם צופים בכולם).

לפני מספר חודשים יצאתי בהצהרה שיש לי רק מטרה אחת בחיים (פחות או יותר), והיא לאחד כוחות בין שני הג'אנקיז האהובים עליי: פיט דוהרטי ואיימי ווינהאוס. אבל מה? ליצור איתם קשר לא ממש יכולתי, בהתחשב בכך ששניהם עסוקים בעיקר בלהיכנס ולצאת מהכלא, אז בסוף וויתרתי. עם זאת, לא יכולתי להפסיק לדמיין איזה דואט אדיר יכול היה לצאת תחת ידיהם המחוררות של השניים, ולחשוב על הקול הפנטסטי של איימי משתלב עם הלחנים והמילים הגאוניות של פיט.

לשמחתי, לאחרונה נפוצו שמועות על כך שהשניים מתראים בסתר, במה שנראה כמו ספק רומן לוהט, ספק פגישות עסקיות. אז למרות שחיי האהבה של פיט נוגעים ללבי, בהחלט קיוויתי שהוא לא תוקע מזרקים באיימי, אלא מלמד אותה אקורדים. והנה היום, רגע לפני ששניהם מתים ממנת יתר, פיט סיפר ל- BBC שהם אכן מקליטים "loads of new stuff" כהגדרתו. איזה כיף! עכשיו רק אפשר לקוות שהם יחליטו לקחת איתם על הדרך גם את מארק רונסון.

Pete Doherty - Don't Look Back Into The Sun
Amy Winehouse - You Know I'm No Good

לילי אלן, בחורה קולית במשרה מלאה, פירגנה במייספייס שלה שני שירים מהאלבום החדש, ואחרי שנתתי להם כמה לופים במהלך סוף השבוע, וגם קצת עכשיו - אני יכול לפסוק בכנות גמורה שאני מרוצה.
זאת כמובן, בהתחשב בעובדה ששני שירים הם בכלל לא מדד לפתח על פיו ציפיות לאלבום מתקרב, במיוחד לא של אמנים טריים, כאלה שהשיקו בנתיים רק אלבום בכורה, ובכלל, נמצאים בתודעת חובבי המוזיקה קצת פחות משלוש שנים.

השינוי שהיא עברה לא מתבטא בשיער שצבעה לבלונד. באולפן ההקלטות היא החליפה את העיבודים המארק רונסוניים (אלה שהוא עשה, ואלה שרק נשמעים כמו שלו) בביטים אלקטרוניים של מיקסר אקראי או איזה לפטופ של אפל, מה שלא מונע ממנה להשאר פרחחית חמודה.
ובנתיים, כשאיננה עסוקה בלעבוד על האלבום החדש, היא מספקת לפפארצי תמונות טופלס מפסטיבל קאן. פנאן.

Lily Allen - I Don't Know
Lily Allen - I Could Say