לפני שבוע שיחקתי לראשונה ברוק בנד. חשבתי בהתחלה שאם יש לי אוזן מוזיקלית, אני אראה לכולם איזה כישרון מבוזבז אני. בפועל, הייתי די גרועה. גם בתופים וגם בגיטרה. נזכרתי במשחק כששמעתי את האלבום של 'Still Flyin. "לעזאזל", אמרתי לעצמי, "אני בקושי מצליחה לתופף עם גיטריסט אחד, איך הם מסתדרים עם עוד 15 אנשים!?"

שון רואלס כנראה באמת קצת יותר מוצלח ממני בקטע הזה. ב-2004, אחרי שניגן בכמה להקות סמי-עלומות בסן פרנסיסקו הוא פנה לכמה חברים ומכרים שינגנו איתו כמה שירים שכתב. אז כמובן שאם אני הייתי מזמינה את החברים שלי לנגן ברוק בנד זה היה נשמע די עצוב, אבל החברים של רואלס מנגנים בזמנם הפנוי ב-Architecture in Helsinki, בהרכב של ינס לקמן וב-The Lucksmiths", אז היה לו קצת יותר סיכוי.

מאז הוציאו הסופר גרופ שני אי-פיז, וב-2008 יצא אלבום הבכורה שלהם שנקרא Never Gonna Touch the Ground הכולל שירי אינדי פופ עם קצת נגיעות רגאיי ובעיקר המון רגעים שמזכירים לי את האי-פי של הבלק קידס, שזה ללא ספק פלוס רציני עבורי. אז עד שהבלק קידס האמיתיים יוציאו להיט חדש, כדאי להתנחם בשלושת השירים המשובחים האלו:

Still Flyin - Forever Dudes
Still Flyin - Good Thing It’s A Ghost Town Around Here
Still Flyin - The Hottchord Is Struck

(הביקורת פורסמה במקור בערוץ התרבות והבידור של nana10 ב-26/05/09)

בתקופה הנוכחית, כשכל אמן או להקה יכולים לפתוח לעצמם פרופיל במייספייס וברשתות חברתיות מקבילות, לא משנה כמה המוזיקה שאתה עושה טובה, אין מנוס אלא מלהילחם על מקומך בשיווק הויראלי של הרשת, שמתבצע בטבעיות ובאינהרציה על בסיס הצורך האנושי לגלות מדי יום משהו חדש ומגניב יותר.
ראינו את זה תופס עם היטב עם פרויקט Thru You של קותימן, עם הקליפ עתיר כוכבי היוטיוב לשיר "Pork and Beans" של וויזר, ועם המהומה שעורר בצרפת "Stress" של ג'אסטיס.

Make The Girl Dance הם צמד אלקטרו צרפתי המורכב מפייר מת'יאו וגרג קוזו, שניכר שהם מושפעים מאוד מג'אסטיס אך לוקחים את המוזיקה שלהם לכיוון הרבה יותר פופי שמזכיר את Yelle.
הסינגל הראשון שלהם, "Baby Baby Baby" יצא בתחילת יולי, אבל את דריסת הרגל הראשונה שלהם הם עשו כמה שבועות לפני כן, ובאופן מוצלח למדי, כששוחרר הקליפ לשיר, שצולם ברחוב מרכזי בפריז - שם רואים שלישיית נשים, ככל הנראה דוגמניות במקצוען, שצועדות (כל אחת בנפרד) בעירום מלא לאורך הרחוב, כשרק פסים שחורים עם כיתובי מילות השיר מסתירים את איבריהן המוצנעים.

מעבר לעובדה שהקליפ מחרמן והשיר ממכר, מעניין במיוחד אופי הביצוע – היוצרים טוענים שהצילומים לקחו לא יותר מעשר דקות ושלא היה תיאום מקדים עם המשטרה. הגברים והנשים שצועדים ברחוב מגיבים בפרצופים המומים, חלקם מסובבים את הראש, אחרים עוצרים בכדי לתת מבט מעמיק יותר. אם רוצים לעמוד על הפערים התרבותיים בדרך בה מתייחסים לעירום, אי אפשר שלא להזכר באחת הסצינות הזכורות ביותר מהסרט "בוראט", בה ניתן לראות תגובות מהקצה השני של הסקאלה כשבוראט ואזמאט מתקוטטים בעירום ומוצאים את עצמם במעלית עמוסה באנשים – כל הנוכחים יוצאים מיד עם הבעת גועל על פניהם, וזמן קצר לאחר שהשניים רצים ערומים לתוך מרכז כנסים בבית המלון, כוחות האבטחה עוצרים אותם. דבר דומה קורה בקליפ לשיר “Lessons Learned” של צמד האינדי הניו יורקי מאט אנד קים – השניים הולכים לאורך טיימס סקוור ומתפשטים בהדרגה, עוצרים בצומת ובוהים בגורדי השחקים, מושכים זמן ובנתיים מצולמים בטלפונים הניידים של התיירים מסביבם, עד שהמשטרה מתנפלת על הזוג.

הקליפ של מת'יאו וגוזו משחק היטב על התפר שבין הליברליות הצרפתית לשמרנות האמריקאית. מצד אחד, בחורות מתהלכות ערומות ברחוב, מצד שני - חלקים מהגוף שלהן הוסתרו, כמו גם הפרצופים של האנשים ברחוב; אפשר לראות בכך צנזורה עצמית או יישור קו עם הנורמות שמחלחלות עם רפש האמריקניזציה. הדרך הנכונה לשפוט את זה היא לצאת מנקודה ההנחה שהיוצרים עצמם מבינים את ההבדל בין המרחב הציבורי – רחוב הומה אדם, בו הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, לבין מסך הטלוויזיה או המחשב, שלרוב נמצא במרחב פרטי, שאמנם הפעילות בו היא בחירה של הבעלים, אך המוצר המוגמר מגיע בסופו של דבר ארוז באופן שמצמצם למינימום את הפגיעה שהפרובקטיביות שלו עשויה לעורר.

מלבד לניסוי הכלים של החדרת העירום גם לרחוב וגם לסלון, הקליפ הזה הוא בעיקר עבודה מצוינת ביצירת באזז, בתוך יממה מעלייתו, צפו בו יותר מ-300,000 גולשים. אז נכון, לא מדובר בתופעה במימדים סוזן בויליים, אך חשוב לזכור שעד אותו רגע Make The Girl Dance היו מוזיקאים כמעט אנונימיים, אבל כשהסינגל ינחת על המדפים, ומאוחר יותר גם האלבום, הקהל הפוטנציאלי כבר יהיה שם כדי לשלוף את המזומנים או כרטיס האשראי, כי בחורות (כמעט) ערומות לא שוכחים.

מת'יאו וקוזו מנצחים את המערכת. הם נאלצים אמנם להסתיר את העירום, אך על אותם פסים שחורים הם מדביקים את מילות השיר, גסות ופרובקטיביות לא פחות מהציצי שאנחנו מפספסים, כשלזה אפשר להוסיף גם את המבטים הפתייניים של הדוגמניות – כי את מה שהצנזורה לקחה, יחזירו כמה שרבובי שפתיים, גלגולי עיניים ומילים מלוכלכות.

חמישה תופיני פופ כדי להנעים את השבוע הקרוב:

1.
אלבום הבכורה של The Pains of Being Pure at Heart אמנם נשמע אצלי בנגן כבר לפחות חודשיים, ובכל זאת רק עכשיו יצא לי להמליץ עליו. הם מגיעים מניו יורק, הסולנית שלהם אסייתית, הם עושים שוגייז חמוד ומהנה והם בדיוק מה שמתאים למזג האוויר המגעיל שבחוץ.

The Pains of Being Pure at Heart - A Teenager in Love

2.
Lacrosse הם חבורה של חמישה שוודים + שוודית אחת שמתמחים באינדי פופ מתקתק. הם הוציאו כבר שני אלבומים עם איורים של חיות בר, שממש כדאי לכם לשים עליהם את היד.

Lacrosse - We are Kids

3.
גם ל-One for The Team יש כבר שני אלבומים, וגם הם מגיעים מתחום האינדי-פאוור-צ'מבר-פופ של כמה בחורים ובחורה אחת שגם מנגנת בקלידים. לפעמים הם מזכירים קצת את Bulit to Spill, לעתים קצת את Of Montreal ובסך הכל הם די אחלה.

One for The Team - Best Supporting Actress

4.
The Boy Least Likely to הם צמד שמגיע מאיזה כפר אנגלי וירוק, ובהתאם הם יוצרים מוזיקה נעימה להפליא עם שירי פופ חמדמדים מלאי מוטיבים של בלונים, פרפרים, ציורים של בובות פרווה וקליפים מצויירים.

5.
ולסיום, האלבום החדש של Camera Obscura שממשיכים לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב, וזה עובד גם בפעם הרביעית.

Camera Obscura - French Navy

מיכאל גלעד הוא חבר טוב שלנו, אבל לא בגלל זה הוא מופיע כאן. כבר כמה שנים הוא כותב ומלחין שירים מקסימים, ועכשיו סוף סוף הוא סיים להקליט את Seaside, אלבום הבכורה שלו . אנחנו אולי טיפה משוחדים, אבל תאמינו לנו, כדאי לכם לשמוע אותו. הוא מצוין.

כאן תוכלו להוריד את האלבום במגוון קידודים, החל מאמיפישלוש רגיל עד ל-FLAC ועוד פורמטים שחנונים ואודיופילים מחבבים. במייספייס שלו תוכלו גם להתרשם מכמה שהוא חתיך.

המיקס הזה עולה קצת באיחור. הוא נאסף ונרקח כבר לקראת סוף השבוע שעבר, אבל התעסקות בעניינים יותר קריטיים עיכבה את עלייתו לאוויר, מה שבסופו של דבר השאיר הרבה חומרים חדשים ומעניינים בחוץ, שייכנסו כבר לסט הבא. מלבד הסינגל של VV Brown שהוא קצת 2008 והשיר הסוגר שנידף ממנו ריח עז של סבנטיז, כל השאר די טריים.

כשסופיאן סטיבנס הוציא ב-2003 את Michigan הוא הכריז שהוא מתכוון להוציא אלבום שיוקדש לכל מדינה בארצות הברית. הוא לא ממש הצליח ליישם את זה, אבל לי גם לא אכפת לשבת ולחכות. למען האמת, אחרי חמש שנים די פוריות, כבר שלוש שנים הוא לא הוציא שום אלבום ואני מקווה שההמתנה הזו תסתיים בקרוב.

בינתיים מצאתי לעצמי תחליף לא רע. להקת Woodpigeon מאלברטה, קנדה. כן, עוד אנסמבל המוני של קנדים וקנדיות קצת חנונים, שעושה מוזיקה הרמונית ונעימה להפליא. אבל אין מה לומר, הם עושים אותה נהדר. בינתיים יצא לי להאזין רק לאלבום החדש Treasury Library Canada אבל בקרוב אחפש גם את אלבום הבכורה מלפני שנתיים Songbook.

צילום: marc rimmer מתוך מייספייס הלהקה

בשמיעה ראשונה הם מאוד הזכירו לי את הסגנון של סטיבנס ("7th Fret Over Andres" או "In praise of the west midlothian bus service" נשמעו כאילו נגנבו היישר מפס הייצור שלו), אבל לא רק. גם מי שאוהב את אליוט סמית' יימצא פה מנה הגונה של שירים שיזכירו לו את הזמר המנוח ("Cities of Weather" הוא המומלץ מביניהם, אבל בדיסק הבונוס יש עוד כמה שירים שנשמעים ממש כמו דמואים שלו), וגם חובבי Department of Eagles יוכלו להתענג על שיר כמו "Bad News Brown".

החיסרון היחיד באלבום הוא אורכו: 14 שירים (ושמונה שירי בונוס למתמידים) שעומדים בממוצע על 4 דקות כל אחד. הם אמנם מקסימים וטובים ברובם, אבל אין ספק שאלבום שאינו אוסף לא צריך להיות ארוך כל כך.

Woodpigeon - Cities Of Weather
Woodpigeon - 7th Fret Over Andres

אחרי המתיחה המכוערת של 1 באפריל שהבטיחה סינגל חדש של ג'אסטיס בשם "Dusk" שהודלף מהאלבום הבא שלהם, אבל הביאה במקום סינגל אייטיז מעצבן, מגיע הזמן לפיצוי: צמד הצרפתים הנהדר הזה עשה רימיקס ל-"Get On Your Boots" מהאלבום האחרון של U2. אחרי דקה תבינו שהלהקה המשמימה הזו לא נשמעה טוב כל כך כבר שני עשורים.

U2 - Get On Your Boots / Justice Remix

עוד ג'אסטיס
» קריית חיים: אלכס פולונסקי על הקליפ של "Stress"
» חשיפה של שירים מאלבום ההופעה החיה
» צדק פואטי: אלכס פולונסקי תלוי על הצלב עם הדוקומנטרי של ג'אסטיס

(הביקורת פורסמה במקור בערוץ התרבות והבידור של nana10 ב-17/03/09)

חמש שנים עברו מאז שנפרדו דרכיהם של פיט דוהרטי וקארל בארט, הליברטינז התפרקו וכך נגדע אחד המרכיבים המשמעותיים בתחיה המחודשות של הרוק והפוסט-פאנק הבריטי. קרל בארט, הפרצוף היפה והמיושב יותר בלהקה הקים את Dirty Pretty Things, שהתפרקו לא מזמן אחרי שני אלבומים, בעוד דוהרטי הוציא שני אלבומים עם הבייבישמבלס והמשיך להיכשל באינספור נסיונות גמילה, נעצר לא מעט פעמים ועביר תקופות קצרות בכלא.

בראיון לסאן הבריטי, יומיים לפני צאת האלבום ולכבוד יום הולדתו השלושים, סיפר דוהרטי שנגמל לחלוטין מסמים קשים והבטיח, כפי שעשה לא מעט פעמים בחודשים האחרונים, שהליברטינז עוד יתאחדו ושהאקורד האחרון עוד רחוק מלהתנגן. בנוסף, הוא התחיל להציג את עצמו ולחתום כפיטר, דרך מעודנת להאדיר את הקלאסה.

אם עוברים מבעד לענן הערפל שאופף אותו, מגלים שדוהרטי רחוק מלהיות עוד סמל של סקס, סמים ורוקנ'רול, מתחת למעטפת הג'אנקית מסתתר מלחין מוכשר, משורר בחסד, אולי מהטובים והמרגשים ביותר שיצאו מהממלכה המאוחדת בעשרים השנים האחרונות. שילוב נדיר בין מניירות התנהגותיות של סיד וישס לאינטקלט והאמוציונאליות של לאונרד כהן וסרז' גינסבורג. שארל בודלר של עידן הצהובונים.

(צילום: Martin Pannier; ברשיון CC-NC-SA)

את Grace\Wasterlands, אלבום הסולו הראשון שלו (אם לא סופרים בוטלגים מתקופת הליברטינז), הקליט דוהרטי בעזרתו של גראהם קוקסון מבלר והמפיק סטפן סטריט, שעבד בעבר עם הסמית'ס, בלר, וגם עם דוהרטי עצמו במהלך הקלטות Shotter’s Nation של הבייבישמבלס. התוצאה, כצפוי, השאירה את הרוק הבועט בצד, ממתין לעיתוי טוב יותר להתפרץ החוצה, מתקבל כאן אלבום פולק עדין שמנצל היטב את קולו הרגיש של דוהרטי והמילים הפואטיות שלו – לעיתים זה נשמע כמו ספר שירה מולחן, ושוכחים לרגע שזה הבחור שעשה את קייט מוס ומכר סמים לחברי להקת הסטרוקס.

אין באלבום ולו שיר אחד שדוהרטי יכול היה להרגיש בנוח לנגן עם הבייבישמבלס, שעם כל הכבוד, לא מתאימים ללווי של יצירות אינטימיות כמו אלה שהוא מספק פה. עם זאת, דוהרטי לא נשאר בודד ומארח חברים, מלבד קוקסון שמנגן ברקע לא מעט, מצטרפת לשירה דוט אליסון המתוקה בשיר "Sheepskin Tearaway" ופיטר וולף חסר המעוף ב- "Broken Love Song". מתברר שהתמודדות עם פרידות זה לא הצד החזק של דוהרטי, כך ניתן להסיק מ-“Salome” שיכול להתפרש בקלות כמשהו שקרוב לשיר סגידה המוקדש לקייט מוס או “Sweet By And By” בעל ההפקה הג'אזית שקארל בארט יכול לשמוע בבית ולדעת שדוהרטי שר שם עליו, אולי אפילו בשבילו.

החיזוק מצד קוקסון במרבית שירי האלבום, אגב, גורם לחלקם להשמע כאילו מדובר בבי-סיידים שנשלפו מהאלבומים המאוחרים יותר של בלר, למשל Blur או 13, הבולט ביניהם הוא הסינגל הנהדר “Lost Of The English Roses”, המנון אלמותי וחד כמו ש-“Albion” מאלבום הבכורה של הבייבישמבלס היה צריך להיות.
אם להיכנס קצת לאנלוגיות, מאוד סביר שהקרבה הזו לקוקסון בחודשים האחרונים היא זו שגרמה לדוהרטי להיות לחוץ כל כך על איחוד של הליברטינז, שהתפרקו בגללו. קצת בדומה לקוקסון, ששב לעבוד עם דיימון אלברן ושאר הלהקה לאחר שנטש אותה.

אחרי Grace\Wasterlands כבר ברור שכל מה שפליט הליברטינז יצר בחמש השנים האחרונות היה לא יותר מפורקן אנרגיות עוצמתי בהפקתו, שאת החומר הטוב באמת הוא שמר בצד, רק עבור אותו הרגע שבו הוא לא יהיה עוד פיט המסומם מהליברטינז-בייבישמבלס, אלא יהפוך לפיטר דוהרטי – המשורר התועה שמצא את הדרך חזרה והרכיב את עצמו מחדש לאחר שהתנפץ לחתיכות.

Peter Doherty - Salome
Peter Doherty - Sweet By And By
Peter Doherty - Broken Love Song
Peter Doherty - Lady Don't Fall Backwards

בדרך כלל אני לא לגמרי בקטע של סולניות רוק, בעיקר עקב שיעמום שגובר מהר מדי כשאני מאזין לבחורה שמחזיקה גיטרה שהיא לא בס ותופסת גם את עמדת המיקרופון.

דווקא בגלל זה כיף לגלות זמרות כמו ליסי טרולי (Lissy Trullie), שמפיחות רוח חיים פאנקית בסצינת אינדי שמבוססת על נשים עדינות מדי, כוחניות מדי, או סתם מסומפלות, זה סבבה לגמרי, הרי אני באובססיה מוחלטת בכל הקשור ללילי אלן והכי מחכה לאלבום של Uffie, אבל אף אחת מהן היא לא תשובה נשית לסטרוקס. חוץ מזה, אם תדפדפו במגזינים הנכונים, תגלו גם שטרולי היא אייקון אופנה בהתהוות עם ג'אנקי שיק  שנע בין קורי קנדי לאגינס דיין.

אין פה כסאח, בעיקר שירי מערכות יחסים מופקים היטב שגורמים לצער רב על כך שבנתיים יש לה רק את Self-Taught Learner, אי.פי עם חמישה שירים שלה וקאבר ל-"Ready For The Floor" של הוט צ'יפ, ולא אלבום שלם, אבל גם זה בטח יגיע.

Lissy Trullie - She Said
Lissy Trullie - Self-Taught Learner
Lissy Trullie - Forget About It
Lissy Trullie - Ready For The Floor