קצת הזנחנו את הבלוג בחודשים האחרונים. האמת היא שעד ההפניה הנחמדה של אליזרין בזרוב.קום, דאבל קאסט כבר הפך עוברנו לפיסת היסטוריה. מדי פעם אנחנו תוהים אם נצליח להפיח חיים בבלוג הזה, כי באמת שנוצר פה משהו יפה שחבל שייעלם, אבל תוך כדי המחשבה הזו, רוב הזמן מושקע בדיי ג'ובס שלנו – עריכת ערוץ התרבות של nrg (מיכל) וערוץ התרבות והבידור של nana10 (אלכס).

בינתיים, עד שנחליט מה בדיוק קורה פה, את מיכל תוכלו למצוא בכפתורים, בלוג האופנה שלה, בזמן שאלכס כותב בבלוג החדש וחסר השם שלו שלו. וכמובן, אפשר גם בטוויטר: אלכס / מיכל

(פורסם לראשונה בערוץ התרבות והבידור של nana10 ב-25.12.09)

10. Tiny Masters Of Today – Skeletons
החודש התפרסמה ב"העיר" כתבה שעוסקת בהשתלטות הילדים על מקומות הבילוי של ההיפסטרים בתל אביב. נראה שמי שיזם אותה שם את האצבע על הדופק קצת באיחור, כי הסו קולד תופעה הזו קיימת לפחות חמש שנים, והכוונה היא אפילו לא לחבר'ה כמו ארקטיק מאנקיז שהתחילו בגיל 18, אלא לדוגמאות קיצוניות בהרבה כמו טייני מאסטרס אוף דה יוניברס, אח ואחות בני 15 ו-13 (בהתאמה) שהוציאו השנה את האלבום השני שלהם בלייבל השווה Mute (שנרכש בתחילת העשור על ידי אימפריית EMI). לא מדובר באיזו גחמה יוטיובית של הורים יפנים שמעלים סרטון של בן 4 ששר את "Hey Jude" הביטלס, אלא בלהקת פאנק אמיתית וקולית לחלוטין. אם יש משהו מפתיע בנוגע לשניים האלה, זו לא הגישה שלהם שילדים מברוקלין פשוט נולדים איתה, אלא העובדה שהם כל כך פצפונים אבל מחזיקים גיטרות ממש גדולות.

9. Dizzee Rascal – Tongue N' Cheek
קצת כמו נינט טייב, גם דיזי ראסקל גרם ללא מעט הרמת גבות עם צאת האלבום החדש שלו. בעוד שנינט פנתה באלבום החדש שלה לעבור השוליים והתנגשה בעמוד, ראסקל, שעמד בבילד אפ שנוצר סביבו בשנים האחרונות והוכיח שהוא אכן היה ראוי לתואר של אחד הראפרים מהבטיחים בבריטניה תפס תאוצה לעבר המיינסטרים. בעוד שהרב אמנים שחוששים לעשות תפנית שתשנה את התדמית שלהם ונשארים תקועים במקום, ראסקל לא הרשה לעצמו לשים גז על ניוטרל, הוא פשוט נתן לעצמו להתפתח, גם אם המשמעות של זה היא ליצור מוזיקה ממוסחרת לחלוטין ולבלות שעות באולפן עם טיפוסים מפוקפקים כמו טיאסטו רק כדי שיפיקו להם שיר. לחלופין, אין שום דבר שהוא יותר מנצנץ ויקר ערך מההפקות שעשה עבורו קאלווין האריס ("Dance Wiv Me", "Holiday"), שלא רק שהפך את המסחור ללגיטימי, אלא עשה ממנו סיבה למסיבה.

8. Esser – Braveface
לבן עשר (Esser) יש תספורת מוזרה-מגניבה שקצת מזכירה גרסה שחוטה של מוריסי הצעיר, וכמו מי שהיה סולן הסמית'ס, גם הוא בחור קצת מתוסבך. מי שגדל על אנשים עם נטיה לפרובלמטיות אמור ללמוד את הלקח להם ולצאת סבבה. מסתבר שזה לא עובד אצל עשר, אבל לנו לא אכפת – כשהוא קם על רגל שמאל אנחנו מקבלים אלבום בכורה קצרצר (35 דקות) ומהורהר שמפוצץ בהשפעות סקא ובריטפופ בעטיפה של קצת אלקטרו. הוא פרץ עם להיט כמו "Headlock" אבל קיבל את הלגיטמציה שלו להישאר בגלל שירים מתוקים כמו "I Love You" והשתפכויות כמו "Satisfied" שרק גורמות לך לחשוב איך עד גיל 23 הוא הספיק לאכול כל כך הרבה חרא מבחורות.

7. Jamie T – Kings and Queens
אין מה לעשות, השם של מייק סקינר ייזרק בכל פעם שיהיה דיבור על צעיר אינטיליגנטי מאנגליה. ג'יימי טי אמנם לא מושפע ממנו ישירות, אבל יש בו את הערסיות שלו כשהיא עטופה בסאונד של ארקטיק מאנקיז, וזה מספיק כדי לתפוס ממנו. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר באלבום השני שלו, שלפרקים מצליח להתעלות על קודמו והאייפוד שלכם מקבל את אחד הקולות החמים והחשובים של השנה. זה לא בדיוק ראפ אבל גם לא לגמרי רוק, ורחוק מלהיות אלקטרוני, אבל יש מצב שזה הדבר הבא.

6. George Pringle – Salon des Refuses
חוץ מזה שהשם שלה קצת מטופש, ג'ורג'(ינה) פרינגל היא אחת הבחורות המושלמות של השנה. יש לה סקס אפיל כמו של Uffie, למרות שברור שהיא פחות שרלילה, והמוזיקה שלה נשמעת כמו שילוב בין מייק סקינר, הטינייג'רס ו-LCD Soundsystem. ב"We Could Have Been Heroes" היא שרה "את לא צריכה לעבוד ב-HMV/ כשאת כותבת כל כך יפה", וזה נכון – אם הלייבל שלה היה מפפס אותה, סביר להניח שעם הרפרנסים המוזיקליים שלה היא היתה נתקעת באיזו חנות תקליטים, או מקסימום הופכת לאחראית משמרת באמריקן אפרל או אורבן אאוטפיטרס, מה שהיה מעצים את רגשי הנחיתות וחוסר הבטחון העצמי שגם ככה כבר טבועים בה.

5. Art Brut – Art Brut vs. Satan
אז נכון, האלבום השלישי של ארט ברוט הוא לא הכי מוצלח שלהם, אבל לפחות יש להם פה מטרה כמעט עילאית – להביס את השטן, שמגיע בדמות רוכשי האלבומים למיניהם, שעל פי הצעדים שלהם, בדרך כלל, נקבעים דירוגי המצעדים של אמנים ולהקות, אלה שאר ברוט אף פעם לא ממש הצליחו להתברג אליהם. ככה זה, לא משנה כמה שנון אדי ארגוס וכמה חדה הלשון שלו, אף אחד לא יאסוף אותו מהמדף בחנות, יפסחו על האלבום של הלהקה שלו בדרך למדף שעליו ימצאו את קולדפליי ויו-2. בדרך הביתה הם יעברו בצרכניה ויקנו חרדל מגעיל של "קולמנ'ס". יש להם עוד אלבום מעולה מאחת הלהקות הכי טובות שיצאו מהמדינה שלהם בעשור האחרון, אבל אין מה לעשות – לפעמים בריטים פשוט לא מבינים.

4. Peter Doherty – Grace/Wastelands
כשהוא לא מסומם, במצב רוח מפויס, אפילו מעט כנוע, ולחלוטין נטול פוזה, פיט(ר) דוהרטי הוציא השנה את אלבום הסולו הראשון, חמש שנים לאחר התפרקות הליברטינז ובמקביל לפעילות עם בייבישבמס. דוהרטי הוכיח שהוא לא סתם פרצוף שיפה להדביק על שערים של צהובונים, ושהוא גם הרבה יותר מעבר לפרפורמר שגורם לנערות צעירות וקייט מוס להרגיש שיש להן מסיבה בתחתונים. הוא משורר מרגש, אינטלקטואל ברמה מפתיעה עבור מי שלא מכיר את סיפור החיים שלו לעומק, וכמעט לרגע הוא הבחור הזה שאתן יכולות לקחת הביתה ולהראות לאמא, אם רק יסתיר את דקירות המחטים והקעקועים שחלקם נעשו במצבים של תודעה מעורפלת.

3. Franz Ferdinand – Tonight: Franz Ferdinand
לפרנץ פרדיננד יש הרבה אומץ ובטחון עצמי, הן מהבודדות בתוך גל הלהקות שאחראי לתחיית הפוסט-פאנק שהצליחו להשתדרג מאלבום לאלבום, מבלי לאבד לסטות לכיוונים לא להם. אם באלבום הבכורה הם כיסחו בהמנוני רחבות וגיטרות מלודיות, אז בשני הם הפכו את זה למרגש, בעוד שכאן מגיע השיא – זה גם הרבה יותר אינטיליגנטי. פעם היה אפשר להגיד על פרנץ פרדיננד שאפשר למקסס אותם יפה עם דאנס, כשעכשיו, עדיין בצורה קצת רופפת, הם בעצמם חלק מהז'אנר הזה. פתאום, חמש שנים אחרי שהם התפוצצו לנו בפרצוף עם "Take Me Out", הם עזבו את הבית – ליברטינז, מקסימו פארק, פיוצ'רהדס ובלוק פארטי כבר לא חלק מהמשפחה. אבל זה בסדר, כן? במקרים כאלה סבבה להיות יתום.

2. Julian Casablancas – Phrazes For The Young
בשונה מסולני להקות אחרים שיצאו לפרויקט/קריירת סולו, ג'וליאן קזלבלנקס עושה את זה כמו מלך. היו לא פחות מוצלחים ממנו, אבל הוא מקבל עוד נקודות על עצם העובדה שהוא לא באמת היה צריך את זה. איאן בראון הוא מחוסר להקה, פיט דוהרטי מדהים אבל לא מצליח למצות את הפוטנציאל שלו בשום מקום, וג'ון פרושיאנטה עשוי לתקוע הירואין בוריד אם יתבאס, אז מרשים לו הכל.
קזבלנקס הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו שלוש שנים לאחר שהסטרוקס לא עבדו על שום דבר, בזמן שהוא מדי פעם קפץ להתארח בכל מיני פרויקטים, אז ברור שהיה לו מה להגיד, רק שהפעם זה היה הרבה יותר אישי ממה שהסטרוקס יכולים או צריכים להכיל, הם לא הפלטפורמה לזה. האלבום הזה הוא ניסוי כלים מעולה לקראת האלבום הרביעי של הסטרוקס, שיוקלט ככל הנראה במהלך שנת 2010.

1. The Maccabees – Wall of Arms
אין הרבה מילים שיוכלו לתאר את הפער העצום, בגודל של אוקיינוס בערך, שמפריד בין הכיפחיים והשמחה הנערית שהמכביז השפריצו ב“Colour It In”, אלבום הבכורה שלהם משנת 2007, לעומת הדכדוך והבגרות של האלבום הנוכחי. זה לא שכל מי שמתבגר נהיה דאונר, אבל צריך להיות מאוד זהירים כדי להצליח להיות מספיק מדוכדכים מבלי ליפול לבור של שיעמום – או שהמילים שלך צריכות להיות הכי מבריקות שאפשר, או שסאונד וביצוע טובים צריכים לפצות על חורים בעלילה. התמזל מזלם של המכביז שיש להם סולן עם קול אלוהי שגם כותב נהדר, ושכלהקה הם מצליחים ליצור צליל מספיק מגובש, ייחודי וחף משאריות של השפעות קודמות, בכדי שניתן יהיה להגדיר את האלבום הזה בתור הדיכאון הכי שמח שתקבלו השנה.

אהבתם? תבדקו גם את זה:
» מיכל הניג בוחרת את האלבומים הכי טובים של 2009
» אלכס פולונסקי מגיש את אלבומי הבכורה הכי טובים השנה

(פורסם לראשונה בערוץ התרבות והבידור של nana10 ב-18.12.09)

Girls – Album
גירלז הם בכלל שני בחורים, שהסיפור של אחד מהם, כריסטופר אוונס, הסולן, מצליח להאפיל על המוזיקה של הצמד. הוא נולד וגדל לתוך הכת "Children of God", שבין שאר הדברים המטורפים שקורים בה, חל על חבריה איסור לשמוע מוזיקת פופ. אבל זה בסדר, מסתבר שהם דווקא חובבי קולנוע, וככה אוון הצליח להיחשף לקווין וגאנז אנד רוזס (להקה ששווה להוציא עליה פשקוויל). למרבה המזל, אחרי שיצא מהכת, ההשפעות שלו הגיעו ממוזיקאים פחות מבאסים כמו ביץ' בויז ובאדי הולי. מרבית השירים של גירלז הם על אובדן דרך, קהות חושים ועל כך שהם בעצם לא ממש יודעים מה הם רוצים לעשות עם החיים שלהם.

גם אם הסאונד שלהם גורם לפעמים להרגשה כאילו השמש מסנוורת לכם את הפרצוף, מספיק להאזין לשיר הראשון,"Lust For Life", שהוא גם הלהיט הגדול ביותר באלבום, ולהסתפק במשפט שובר הלב הבא כדי לרצות להמשיך ולשמוע הלאה, לפעמים מתוך הזדהות, ולפעמים רק כדי להיכנס לעומק הסיפור: "הלוואי והיה לי אבא/ אולי הייתי יוצא בסדר/ אבל עכשיו אני משוגע, ולגמרי מטורף/ כן, אני סתם משוגע ודפוק בראש".

Bombay Bicycle Club – I Had the Blues But I Shook Them Loose
ההיכרות שלי עם בומביי בייסיקל קלאב התחילה רע עוד לפני ששמעתי שיר אחד שלהם. הם נקראים על שם רשת מסעדות הודיות שבסיסה בלונדון. הבירה האנגלית זה טוב, אוכל הודי קצת פחות. אבל אפשר לשכוח מהשם המעפן בערך אחרי השיר השלישי באלבום שלהם, שם מתחיל הכיף האמיתי.

הם נשמעים כמו פייבמנט ברגעים הרציניים, למרות שברגע ניכרות ההשפעות של הסטרוקס – לא רע בכלל בהתחשב בכך שהילדים האלה סיימו תיכון רק לפני שנה בערך. הסוד שלהם, מעבר לעובדה שהם כאלה מקסימים, הוא שהמפיק שעבד איתם על האלבום הוא ג'ים אביס, שיודע לזהות פוטנציאל כשאחד כזה מתנחל לו במפתן הסטודיו, ולראיה אלבומי הבכורה של ארקטיק מאנקיז, אדיטורס וקאסביאן.

The xx – xx
בתקופה הנוכחית מאוד קשה להצביע על אמן או להקה חדשים ולהגיד שהנה – הם מביאים אותה ביציאה ייחודית שלא שמענו קודם, מבחינת הצליל, האמירה, ואפילו השיק, אם לרדת לרמה הזו (שנתפסת כשטחית, אבל צריכה להוות חלק בלתי נפרד מאופן שבו יוצרים מגישים את המוזיקה שלהם). האקס אקס מצליחים להתעלות על כל זה, דווקא בלי סטייל חיצוני, אבל עם הרבה רגש וגישה בריאה שכולה אינדי (כבר כמעט שכחנו מצעירים שמפיקים לעצמם את האלבום).

זה אולי קצת מבלבל, אבל לא יהיה מוגזם לומר שלפרקים הסאונד שלהם נע בין עדינות מינימליסטית ומתקתקה לבין קפיצות לתוך ערפל סמיך. אבל מה שבאמת עושה את זה אלה דיאלוגי השירה החמודים שבין הסולן לסולנית. לא שזה מצביע על איכותם, אבל אפילו שוגאבייבס הטראשיות עשו להם קאבר. אני מניח שבהקבלה לישראל, זה כמו שרוני סופרסטאר תעשה קאבר לנערות ריינס.

The Pains Of Being Pure At Heart – The Pains Of Being Pure At Heart
עם כל הדיבור שהתפשט לאחרונה בנוגע לכך שהעשור האחרון הוא בעצם הומאז' לקודמיו, היה בלתי אפשרי כמעט להאזין לסלף טייטלד של "Heart" ולהתעלם מכך שהם נשמעים כמו בל וסבסטיאן, אבל לאו דווקא בקטע המושפע, אלא יותר בכיוון של מקבילה ניו יורקית, עם קצת פחות חלקלקות בסאונד ויותר רעשי רקע, כשתוך כדי כך נשמר האיזון המושלם בין ליריקה תמימה וטהורה לעוקצניות ומתוחכמת. מסיבה לא ברורה, כל מיני מבקרי מוזיקה בחו"ל השוו אותם דווקא לג'וי דיוויז'ן, השוואה די תלושה למען האמת, אז איך שאומרים אצלנו – דוקטור, אני אקח שאכטה ממה שהוא עישן.

Asher Roth – Asleep in the Bread Aisle
הדבר הכי מחמיא ושנוא על אשר רוט, בו זמנית, זו ההשוואה לאמינם. במספר ראיונות הוא סיפר שמעצבן אותו שעושים את ההשוואה רק בגלל ששניהם ראפרים לבנים עם חוש הומור, אבל הוא מאוד מודה לאמינם על כך שפרץ את המחסום והשאיר את הדלת פתוחה לראפרים לבנים. מכיוון שההתבגרות של רוט לא היתה מחורבנת, הוא מעדיף לשיר על בחורות ועל החיים בקולג', אבל בצורה פחות ברוטאלית מאשר הקולגות בז'אנר, אלא יותר לכיוון שמזכיר סרטים כמו "אמריקן פאי": "המסיבה ההיא בלילה היתה ממש מטורפת/ חבל שלא הקלטתי אותה/ רקדתי עד שעף לי התחת/ והיתה בחורה אחת ערומה/ שותה לי מהבירה ומעשנת לי מהחשיש/ ללכת לישון בשלוש ולהתעורר בעשר/ לצאת לאכול ואז לעשות את זה שוב/ אני אוהב את הקולג'". חוץ מעניין הקולג', יש מצב שאפילו מייק סקינר היה מתחלף איתו לכמה רגעים, ומה שטוב בשבילו – מעולה לכולנו.

בניגוד לשנה שעברה, דווקא הפעם היה לי הרבה יותר קל לדרג את אלבומי השנה שלי, ומספר המועמדים שנותרו בחוץ היה קטן בהרבה. גם מה יהיה במקום הראשון ידעתי כבר ברגע ששמעתי אותו בפעם הראשונה. האלבומים שהגיעו כמעט לקו הסיום כוללים את אלבום הבכורה המצוין של הגירלז, "My Maudlin Career" של קאמרה אובסקורה והחדש של ה-Cribs.

Phoenix // Wolfgang Amadeus Phoenix – לפעמים זה ממש מפתיע אותי שפניקס הגיעו מצרפת. לא רק שיש להם שם מאוד אמריקאי, הם גם נשמעים כמו להקת אינדי אמריקאית. האמת שפעם הם נשמעו בעיקר כמו סתם עוד להקת אינדי אמריקאית, אבל באלבום הרביעי שלהם, הם כבר הצליחו להשתחל לרשימת אלבומי השנה שלי בעיקר הודות להפקה מושלמת של עשרה שירי רוק/פופ קליטים ומהנים. חוץ מזה, הסולן שלהם תומאס מארס הוא בן הזוג של סופיה קופולה, שמבחינתי זו כבר סיבה טובה לפרגן להם. מומלץ: Lisztomania

The Pains Of Being Pure At Heart // The Pains Of Being Pure At Heart – באלבום הבכורה של TPOBPAH נתקלתי במסגרת ההמתנה לאלבום חדש של בל אנד סבסטיאן, שאמנם יצרו השנה את הפרויקט God Help The Girl, אבל זה לא ממש נחשב. המוזיקה של TPOBPAH משלבת בהצלחה בין אינדי פופ מתוק כמו של הנ"ל וכמו קמרה אובסקורה (שדווקא כן הוציאו השנה אלבום מקסים) לבין שוגייז, שלי הזכיר יותר להקות אזוטריות כמו Ambulance Ltd מאשר את מיי בלאדי ולנטיין. מומלץ: A Teenager in Love

Ian Brown // My Way - מי שכבר קרא את הבלוג בעבר וגם מי שמכיר אותי יותר מיומיים, יודע שאיאן בראון הוא אחד המוזיקאים האהובים עליי, ולמען האמת אני מניחה שאוהב את כל מה שייצא לו מהפה גם אם מדובר בקללות. לכן, גם "My Way" נכנס לרשימה של אלבומי השנה שלי, ולמרות כל הסופרלטיבים הלא אובייקטיבים האלה, מדובר באמת באלבום מצוין. מומלץ: Just Like You

Yeah Yeah Yeah's // It's Blitz – היה יה יה'ז ממשיכים בדיוק את הקו שהם התחילו לפני שש שנים באלבום הבכורה המצוין שלהם "Fever to Tell" ומשלבים בין פאנק, גאראג' רוק ואינדי רוק בצורה מושלמת. פשוט צריך להקשיב לשני הסינגלים שיצאו מהאלבום "Heads Will Roll" ו-"Zero" ולהבין לבד למה הם כל כך טובים. מומלץ: Zero

Franz Ferdinand // Tonight: Franz Ferdinand – אלכס קפרנוס. מבטא סקוטי. אלבום קונספט. שחור לבן. מסיבה. דיסקו. הלילה שאחרי. דיסק בונוס. Lucid Dreams. נראה לי שזה מספיק. מומלץ: No You Girls

Jamie T // Kings & Queens - ג'יימי טי הצליח למלא מצוין את החלל שהשאיר השנה מייק סקינר, שאמנם הוציא אלבום אבל הוא נשכח די במהרה. ואם לפרקים הוא נשמע כמו סקינר, ברגעים מסוימים הוא גם מזכיר מאוד את ארקטיק מאנקיז ומצליח להתעלות גם על האלבום השנוי במחלוקת שלהם. 11 שירים מצוינים על יחסים, חברים, אלכוהול, סמים ובעצם כל מה שמעסיק בחורים אנגלים בני 23. מומלץ: Sticks 'n' Stones

Peter Doherty // Grace/Wastelands – פיטר AKA פיט דוהרטי הוציא השנה אלבום סולו ראשון, שריגש אותי מתחילתו ועד סופו עם שירים אישיים ואינטימיים בהפקה רזה ועם עיבודים של גרהאם קוקסון. אז הליברטינז לא קיימים עוד, אבל דוהרטי ממשיך להוכיח גם באלבום הסולו שלו שעל אף השערוריות, הבלגנים והבייבישמבלס הוא היה ונשאר משורר אמיתי. מומלץ: Last Of The English Roses

Lilly Allen // It's Not Me, It's You - את לילי אלן גיליתי קצת מאוחר. את אלבום הבכורה שלה לא ממש שמעתי במלואו כשיצא, והיא נראתה לי בעיקר זמרת חמודה שתעלם כלעומת שבאה. מודה שטעיתי. האלבום השני כבר מיצב אותה כאחת הזמרות האהובות עליי כשהיא מצליחה ליצור שירי פופ טהורים, מלאי חן ומתוקים-מרירים, שעוסקים בחיי התהילה, ביחסים ואפילו בפוליטיקה. מומלץ: The Fear

The Maccabees // Wall of Arms - אחרי אלבום בכורה עם להיטים שמתאימים למסיבה של היפסטרים, הוציאו השנה המכביז אלבום שני עם אסופת שירים מושלמים ליום סגריר. 11 שירים נעימים וקודרים עם מילים קצת מבאסות ולחנים מרגשים, ששיאם ב-"Kiss and Resolve" שכמעט גורם לי לבכות בכל פעם שאני שומעת אותו. מומלץ: Kiss and Resolve

Julian Casablancas // Phrases For The Young – ג'וליאן קזבלנקס ומעיל העור שלו הוציאו השנה אלבום שאין לי מילה אחרת לתאר אותו מאשר חגיגה. שמונה שירים מושלמים, משהו בין רוקנ'רול למוזיקה אלקטרונית מהאייטיז, שמצד אחד גורמים לי להתגעגע לסטרוקס ומצד שני מבהירים לי שיש סיכוי שזמנם עבר. תענוג. מומלץ: Left & Right In The Dark

(פורסם לראשונה בערוץ התרבות והבידור של nana10 ב-02.11.09)

ימים ספורים לפני המתקפה על מגדלי התאומים, הוציאו הסטרוקס את "Is This It", אלבום הבכורה שלהם. לא מעט בזכות השיק של ג'וליאן קזבלנקס, סולן הלהקה וכותב השירים הראשי שלה, הם הצליחו להפוך את ניו יורק למגניבה אחרי שבמשך רוב העשור הקודם, הרמקולים שמהם בקעו ההשפעות המוזיקליות של אותה תקופה מוקמו בסיאטל המבאסת ובבריטניה. במובנים רבים, הסטרוקס הם האחראים הישירים לכך שרוק הגיטרות הפך שוב ללגיטימי, אבל מבלי שיהיו בו את האספקטים המאולצים והאפרוריים של הגראנג'.

אחרי "First Impressions Of Earth", האלבום השלישי של הסטרוקס שיצא בשנת 2006, הלהקה נכנסה להדממה. הם הפסיקו להופיע ורק לאחרונה התחדש הדיבור על אלבום רביעי שעתיד לצאת במהלך 2010. למרות זאת, במהלך שלוש השנים האחרונות, כל חברי הלהקה מלבד קזבלנקס יצאו לקריירות סולו או פרויקטי צד שונים. הוא מצידו, התעסק בניהול המסעדה שלו בניו יורק יחד עם מארק רונסון וג'רארד באטלר, ועשה כמה שיתופי פעולה בודדים שהיוו חימום לאלבום הסולו שלו, האחד היה הקלטת הסינגל המשובח "My Drive Thru" עבור מותג ההנעלה קונברס, יחד עם פארל ויליאמס וסנטוגולד, והשני הוא השיר "Little Girl" מתוך אלבום האירוחים של דיינג'ר מאוס וספרקלהורס.

בזמן שאמנים אחרים יורים אלבומים בקצב מסחרר, קזבלנקס ממש לקח את הזמן שלו, כאילו שאין לו אשה לפרנס ותינוק בדרך (סתם, לא. הוא חנוק ממזומנים, כסף זה לא אישיו ואוברדראפט לא בלקסיקון), וגם עכשיו, כשהוא סוף סוף מוציא את "Phrazes For The Young", מדובר באלבום עם שמונה שירים בלבד שמתנקזים ל-40 דקות. להתלונן על הגודל זה באמת הדבר הרע היחיד שאפשר לכתוב על האלבום הזה.

דיפרנט דטרוקס

אפשר היה לומר על האלבום של קזבלנקס שהוא חוזר בו למקורות – אבל הוא מעולם לא נטש אותם. כל דבר שאי פעם נגע בו הפך לזהב באמצעות הנוסחה המנצחת שהוא יצר ב-2001 ורק שידרג אותה מאז, אך מעולם לא סטה ממנה. אפשר להרגיש כבר ברגע הראשון של האלבום עם "Out Of The Blue", שמכיל כמה מהמשפטים המבריקים שהוא כתב, ביניהם "אני יודע שאלך לגיהנום בז'קט העור שלי/ לפחות אהיה בעולם הבא כשתשתינו לי על ארון הקבורה" או "נשיר יחד שירים/ ונספר סיפורים מוגזמים על איך נרגיש היום, בלילה ובבוקר", ועוד כמה מחרוזות יפהפיות של הלקאה עצמית.

חידוש מעניין שקזבלנקס מכניס לאלבום לעומת יצירות קודמות שלו הוא השימוש המאסיבי במכונות תופים ובמה שנשמע כמו סינתיסייזרים. עם זאת, על כל אלה מכסה צליל הגיטרה שאופייני למוזיקה שלו, מה שיוצר תמהיל מוצלח בין רטרו שנמצא שם כאמירה אמנותית ולא סתם פוזה, לבין הדבר הכי חם אצל היפסטרים. ועדיין, הזגזוג בין המוזיקה הכל כך סטרוקסית נמשך לאורך כל האלבום, אחרי "11th Dimension" המעולה שיצא בתור הסינגל הראשון, קזבלנקס מוריד הילוך ב"4 Chords Of The Apocalypse", בלדת רוקנ'רול שנעה בין שירה שקטה לסולו גיטרות ראוותני, וממשיך משם ל"Ludlow St", שיר פולק שסוגד לרחוב לודלאו, אחד ממוקדי המוזיקה הבולטים ביותר בניו יורק מאז שנות השישים ועד היום, מעין גרסת מנהטן לשכונת וויליאמסברג שבברוקלין. לקראת הסוף קזבלנקס מחמם את האווירה עם "River Of Brakelights" העוצמתי, שבדומה לשירים שפותחים את האלבום, נשמע כמו עוד שיר של הסטרוקס שלא הספיק לצאת לפועל עד האלבום הזה.

בלי הרבה מאמץ (למרות שהוא לקח ת'זמן), קזבלנקס מצליח להתעלות על חבריו ללהקה ולהיות היחיד מביניהם שמוציא אלבום בעל נימה אישית מבלי לאבד בדרך את החיבור לסטרוקס. ככה זה, כשהוא אחד הגורמים הכי משפיעים על מוזיקה שנוצרה לאורך עשור שלם, ובמקביל גם קול מנחה שדור חדש גדל עליו, יש לו אחריות עצומה על הכתפיים, ולשנות כיוון סתם כך עשוי היה להתברר כטעות איומה. חוץ מזה, רק בזכותו אנשים שמסתובבים היום עם מעילי עור נראים פחות פתטיים.

Julian Casablancas – Phrazes for the Young
*****

ג'וליאן קזבלאנקס מהסטרוקס את "11th Dimension", סנונית ראשונה מתוך "Phrazes For The Young", אלבום הסולו החדש שלו שצפוי לצאת בחודש הבא. אותו קול, אבל עם סינטיסייזר וסאונד אייטיזי במקום גיטרות ורוקנ'רול. בהחלט גורם לי לציפיות גבוהות מהאלבום.

(פורסם לראשונה בתרבות מעריב, 10.7.09)***

בלר צדקו כשהם קראו לאלבום האוסף החדש שלהם "מידלייף". הם באמת עברו הרבה במחצית החיים הראשונה שלהם. שן הזהב הבוהקת בפיו של סולן הלהקה דיימון אלברן והכרס הקטנה שצמחה למתופף דייב ראונטרי יכולות להעיד על כך. אבל אפילו בשנות ה-40 לחייהם, הצליחה הרביעייה הראשונה של הבריטפופ לסחוף יותר ממאה אלף איש לשני מופעי האיחוד שהתקיימו בסוף השבוע האחרון בהייד פארק בלונדון. עם זאת, במהלך ההופעה, אלברן לא שוכח להזכיר שיש חיים אחרי בלר: "הצביעו דייב!", הוא צועק לקהל המשולהב, ומתייחס לקריירה הפוליטית החדשה של המתופף.

ערב ההופעה, והקהל הבריטי, שרובו מורכב מבני נוער שנולדו בערך כשיצא Parklife, מתעניין בעיקר בדבר אחד: ההפסד של הבריטי אנדי מארי לאמריקאי אנדי רודיק בחצי גמר הווימבלדון, כשברקע עולות ויורדות להקות החימום דירהוף, פלורנס אנד דה משין, אמאדו ומרים וומפייר ויקנד. בשעה 20:30 עולה אלברן לבמה בחולצת פרד פרי ("עכשיו כשמארי הפסיד, הוא הספונסר רק שלנו"), כשמאחוריו ניצבים קוקסון, ג'יימס וראונטרי, ומוכיח ללהקות הצעירות שלפניו כמה כריזמה יש לו גם בגילו המתקדם.
ההופעה נפתחת ברצף מושלם של להיטים שמתחיל ב-She's So High, וממשיך עם Girls And Boys, Tracy Jacks ו-There's No Other Way , והקהל הבריטי, שעד לפני רגע היה מאוכזב מתוצאות המשחק מצדיק סוף סוף את השם שדבק בו ומתחיל לקפוץ, לדחוף, לרמוס ולהשליך בקבוקים באוויר, עד שאלברן נאלץ לעצור, לקחת מגפון ולבקש לשמור על הבטיחות. אחר כך הוא ישתמש באותו מגפון לביצוע מפתיע של Oily Water.

(צילום: מתוך הפליקר של Daniel Easton, ברשיון CC BY-NC-ND 2.0)

על אף שמדובר ברביעייה, על הבמה אלברן מוכיח שהוא האש החיה של הלהקה, ויחד עם זאת גם מגלומן לא קטן. הוא רץ לאורך הבמה, קופץ אל הקהל, מחליף בין גיטרה אקוסטית לחשמלית ותוך כדי, כמה בריטי מצדו, משוחח על מזג האוויר. מסכי הענק התלויים בצדי הבמה לא מפסיקים להראות את פניו ואת שן הזהב הבוהקת. לעומתו, ראונטרי וג'יימס מקבלים זמן מועט על המסכים, והקלוז אפים על קוקסון מעידים שהוא כנראה בכלל היה מעדיף לבלות את הערב בפאב סמוך.

25 שירים מכל התקופות (בעיקר מ-Parklife מ-94') כללה ההופעה בת השעתיים, ביניהם: Beetlebum, קופי אנד טי וי ששר קוקסון, Sunday Sunday, To The End, פארקלייף בביצוע נהדר עם השותף המקורי פיל דניאלס, Out Of Time המפתיע מהאלבום האחרון שיצא כבר ללא קוקסון, וביצועים מרטיטים ומרגשים ל-Tender ול-For Tomorrow. ההופעה הסתיימה לאחר שני הדרנים שבסיומם ביצוע מקסים ל-The Universal, אחד השירים היפים ביותר בעולם, שהביא אותי כמעט לסף דמעות, אבל הסתיים קצת מהר מדי.

לא מזמן סיפר ג'יימס בראיון שהם מתכננים להקליט בקרוב שירים חדשים, וההופעה הזו רק מוכיחה שלעומת להקות אחרות מאותה תקופה, ולמרות שארבעת חבריה נכנסו למחצית השנייה של חייהם ופנו איש איש לדרכו, בלר מעולם לא איבדה את זה.

*** הפוסט הזה היה אמור לעלות כבר לפני שלושה שבועות אבל בשל בעיות טכניות הוא עולה רק עכשיו.

לפני שבוע שיחקתי לראשונה ברוק בנד. חשבתי בהתחלה שאם יש לי אוזן מוזיקלית, אני אראה לכולם איזה כישרון מבוזבז אני. בפועל, הייתי די גרועה. גם בתופים וגם בגיטרה. נזכרתי במשחק כששמעתי את האלבום של 'Still Flyin. "לעזאזל", אמרתי לעצמי, "אני בקושי מצליחה לתופף עם גיטריסט אחד, איך הם מסתדרים עם עוד 15 אנשים!?"

שון רואלס כנראה באמת קצת יותר מוצלח ממני בקטע הזה. ב-2004, אחרי שניגן בכמה להקות סמי-עלומות בסן פרנסיסקו הוא פנה לכמה חברים ומכרים שינגנו איתו כמה שירים שכתב. אז כמובן שאם אני הייתי מזמינה את החברים שלי לנגן ברוק בנד זה היה נשמע די עצוב, אבל החברים של רואלס מנגנים בזמנם הפנוי ב-Architecture in Helsinki, בהרכב של ינס לקמן וב-The Lucksmiths", אז היה לו קצת יותר סיכוי.

מאז הוציאו הסופר גרופ שני אי-פיז, וב-2008 יצא אלבום הבכורה שלהם שנקרא Never Gonna Touch the Ground הכולל שירי אינדי פופ עם קצת נגיעות רגאיי ובעיקר המון רגעים שמזכירים לי את האי-פי של הבלק קידס, שזה ללא ספק פלוס רציני עבורי. אז עד שהבלק קידס האמיתיים יוציאו להיט חדש, כדאי להתנחם בשלושת השירים המשובחים האלו:

Still Flyin – Forever Dudes
Still Flyin – Good Thing It's A Ghost Town Around Here
Still Flyin – The Hottchord Is Struck

(הביקורת פורסמה במקור בערוץ התרבות והבידור של nana10 ב-26/05/09)

בתקופה הנוכחית, כשכל אמן או להקה יכולים לפתוח לעצמם פרופיל במייספייס וברשתות חברתיות מקבילות, לא משנה כמה המוזיקה שאתה עושה טובה, אין מנוס אלא מלהילחם על מקומך בשיווק הויראלי של הרשת, שמתבצע בטבעיות ובאינהרציה על בסיס הצורך האנושי לגלות מדי יום משהו חדש ומגניב יותר.
ראינו את זה תופס עם היטב עם פרויקט Thru You של קותימן, עם הקליפ עתיר כוכבי היוטיוב לשיר "Pork and Beans" של וויזר, ועם המהומה שעורר בצרפת "Stress" של ג'אסטיס.

Make The Girl Dance הם צמד אלקטרו צרפתי המורכב מפייר מת'יאו וגרג קוזו, שניכר שהם מושפעים מאוד מג'אסטיס אך לוקחים את המוזיקה שלהם לכיוון הרבה יותר פופי שמזכיר את Yelle.
הסינגל הראשון שלהם, "Baby Baby Baby" יצא בתחילת יולי, אבל את דריסת הרגל הראשונה שלהם הם עשו כמה שבועות לפני כן, ובאופן מוצלח למדי, כששוחרר הקליפ לשיר, שצולם ברחוב מרכזי בפריז – שם רואים שלישיית נשים, ככל הנראה דוגמניות במקצוען, שצועדות (כל אחת בנפרד) בעירום מלא לאורך הרחוב, כשרק פסים שחורים עם כיתובי מילות השיר מסתירים את איבריהן המוצנעים.

מעבר לעובדה שהקליפ מחרמן והשיר ממכר, מעניין במיוחד אופי הביצוע – היוצרים טוענים שהצילומים לקחו לא יותר מעשר דקות ושלא היה תיאום מקדים עם המשטרה. הגברים והנשים שצועדים ברחוב מגיבים בפרצופים המומים, חלקם מסובבים את הראש, אחרים עוצרים בכדי לתת מבט מעמיק יותר. אם רוצים לעמוד על הפערים התרבותיים בדרך בה מתייחסים לעירום, אי אפשר שלא להזכר באחת הסצינות הזכורות ביותר מהסרט "בוראט", בה ניתן לראות תגובות מהקצה השני של הסקאלה כשבוראט ואזמאט מתקוטטים בעירום ומוצאים את עצמם במעלית עמוסה באנשים – כל הנוכחים יוצאים מיד עם הבעת גועל על פניהם, וזמן קצר לאחר שהשניים רצים ערומים לתוך מרכז כנסים בבית המלון, כוחות האבטחה עוצרים אותם. דבר דומה קורה בקליפ לשיר “Lessons Learned” של צמד האינדי הניו יורקי מאט אנד קים – השניים הולכים לאורך טיימס סקוור ומתפשטים בהדרגה, עוצרים בצומת ובוהים בגורדי השחקים, מושכים זמן ובנתיים מצולמים בטלפונים הניידים של התיירים מסביבם, עד שהמשטרה מתנפלת על הזוג.

הקליפ של מת'יאו וגוזו משחק היטב על התפר שבין הליברליות הצרפתית לשמרנות האמריקאית. מצד אחד, בחורות מתהלכות ערומות ברחוב, מצד שני – חלקים מהגוף שלהן הוסתרו, כמו גם הפרצופים של האנשים ברחוב; אפשר לראות בכך צנזורה עצמית או יישור קו עם הנורמות שמחלחלות עם רפש האמריקניזציה. הדרך הנכונה לשפוט את זה היא לצאת מנקודה ההנחה שהיוצרים עצמם מבינים את ההבדל בין המרחב הציבורי – רחוב הומה אדם, בו הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, לבין מסך הטלוויזיה או המחשב, שלרוב נמצא במרחב פרטי, שאמנם הפעילות בו היא בחירה של הבעלים, אך המוצר המוגמר מגיע בסופו של דבר ארוז באופן שמצמצם למינימום את הפגיעה שהפרובקטיביות שלו עשויה לעורר.

מלבד לניסוי הכלים של החדרת העירום גם לרחוב וגם לסלון, הקליפ הזה הוא בעיקר עבודה מצוינת ביצירת באזז, בתוך יממה מעלייתו, צפו בו יותר מ-300,000 גולשים. אז נכון, לא מדובר בתופעה במימדים סוזן בויליים, אך חשוב לזכור שעד אותו רגע Make The Girl Dance היו מוזיקאים כמעט אנונימיים, אבל כשהסינגל ינחת על המדפים, ומאוחר יותר גם האלבום, הקהל הפוטנציאלי כבר יהיה שם כדי לשלוף את המזומנים או כרטיס האשראי, כי בחורות (כמעט) ערומות לא שוכחים.

מת'יאו וקוזו מנצחים את המערכת. הם נאלצים אמנם להסתיר את העירום, אך על אותם פסים שחורים הם מדביקים את מילות השיר, גסות ופרובקטיביות לא פחות מהציצי שאנחנו מפספסים, כשלזה אפשר להוסיף גם את המבטים הפתייניים של הדוגמניות – כי את מה שהצנזורה לקחה, יחזירו כמה שרבובי שפתיים, גלגולי עיניים ומילים מלוכלכות.