(הביקורת פורסמה במקור בערוץ התרבות והבידור של nana10 ב-26/05/09)

בתקופה הנוכחית, כשכל אמן או להקה יכולים לפתוח לעצמם פרופיל במייספייס וברשתות חברתיות מקבילות, לא משנה כמה המוזיקה שאתה עושה טובה, אין מנוס אלא מלהילחם על מקומך בשיווק הויראלי של הרשת, שמתבצע בטבעיות ובאינהרציה על בסיס הצורך האנושי לגלות מדי יום משהו חדש ומגניב יותר.
ראינו את זה תופס עם היטב עם פרויקט Thru You של קותימן, עם הקליפ עתיר כוכבי היוטיוב לשיר "Pork and Beans" של וויזר, ועם המהומה שעורר בצרפת "Stress" של ג'אסטיס.

Make The Girl Dance הם צמד אלקטרו צרפתי המורכב מפייר מת'יאו וגרג קוזו, שניכר שהם מושפעים מאוד מג'אסטיס אך לוקחים את המוזיקה שלהם לכיוון הרבה יותר פופי שמזכיר את Yelle.
הסינגל הראשון שלהם, "Baby Baby Baby" יצא בתחילת יולי, אבל את דריסת הרגל הראשונה שלהם הם עשו כמה שבועות לפני כן, ובאופן מוצלח למדי, כששוחרר הקליפ לשיר, שצולם ברחוב מרכזי בפריז – שם רואים שלישיית נשים, ככל הנראה דוגמניות במקצוען, שצועדות (כל אחת בנפרד) בעירום מלא לאורך הרחוב, כשרק פסים שחורים עם כיתובי מילות השיר מסתירים את איבריהן המוצנעים.

מעבר לעובדה שהקליפ מחרמן והשיר ממכר, מעניין במיוחד אופי הביצוע – היוצרים טוענים שהצילומים לקחו לא יותר מעשר דקות ושלא היה תיאום מקדים עם המשטרה. הגברים והנשים שצועדים ברחוב מגיבים בפרצופים המומים, חלקם מסובבים את הראש, אחרים עוצרים בכדי לתת מבט מעמיק יותר. אם רוצים לעמוד על הפערים התרבותיים בדרך בה מתייחסים לעירום, אי אפשר שלא להזכר באחת הסצינות הזכורות ביותר מהסרט "בוראט", בה ניתן לראות תגובות מהקצה השני של הסקאלה כשבוראט ואזמאט מתקוטטים בעירום ומוצאים את עצמם במעלית עמוסה באנשים – כל הנוכחים יוצאים מיד עם הבעת גועל על פניהם, וזמן קצר לאחר שהשניים רצים ערומים לתוך מרכז כנסים בבית המלון, כוחות האבטחה עוצרים אותם. דבר דומה קורה בקליפ לשיר “Lessons Learned” של צמד האינדי הניו יורקי מאט אנד קים – השניים הולכים לאורך טיימס סקוור ומתפשטים בהדרגה, עוצרים בצומת ובוהים בגורדי השחקים, מושכים זמן ובנתיים מצולמים בטלפונים הניידים של התיירים מסביבם, עד שהמשטרה מתנפלת על הזוג.

הקליפ של מת'יאו וגוזו משחק היטב על התפר שבין הליברליות הצרפתית לשמרנות האמריקאית. מצד אחד, בחורות מתהלכות ערומות ברחוב, מצד שני – חלקים מהגוף שלהן הוסתרו, כמו גם הפרצופים של האנשים ברחוב; אפשר לראות בכך צנזורה עצמית או יישור קו עם הנורמות שמחלחלות עם רפש האמריקניזציה. הדרך הנכונה לשפוט את זה היא לצאת מנקודה ההנחה שהיוצרים עצמם מבינים את ההבדל בין המרחב הציבורי – רחוב הומה אדם, בו הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, לבין מסך הטלוויזיה או המחשב, שלרוב נמצא במרחב פרטי, שאמנם הפעילות בו היא בחירה של הבעלים, אך המוצר המוגמר מגיע בסופו של דבר ארוז באופן שמצמצם למינימום את הפגיעה שהפרובקטיביות שלו עשויה לעורר.

מלבד לניסוי הכלים של החדרת העירום גם לרחוב וגם לסלון, הקליפ הזה הוא בעיקר עבודה מצוינת ביצירת באזז, בתוך יממה מעלייתו, צפו בו יותר מ-300,000 גולשים. אז נכון, לא מדובר בתופעה במימדים סוזן בויליים, אך חשוב לזכור שעד אותו רגע Make The Girl Dance היו מוזיקאים כמעט אנונימיים, אבל כשהסינגל ינחת על המדפים, ומאוחר יותר גם האלבום, הקהל הפוטנציאלי כבר יהיה שם כדי לשלוף את המזומנים או כרטיס האשראי, כי בחורות (כמעט) ערומות לא שוכחים.

מת'יאו וקוזו מנצחים את המערכת. הם נאלצים אמנם להסתיר את העירום, אך על אותם פסים שחורים הם מדביקים את מילות השיר, גסות ופרובקטיביות לא פחות מהציצי שאנחנו מפספסים, כשלזה אפשר להוסיף גם את המבטים הפתייניים של הדוגמניות – כי את מה שהצנזורה לקחה, יחזירו כמה שרבובי שפתיים, גלגולי עיניים ומילים מלוכלכות.

קלינג שלח לי לינק לטריילר לסרט דוקומנטרי שמתעד את הביקור של הסילבר ג'וז בישראל; ברקע התנגן "The Wild Kindness", נראה נחמד ואפילו התרשמתי קצת. זה היה יכול להגמר שם, אבל חדי העין מאתנו שיציצו לרילייטד וידאוז בצד ימין יוכלו לשים לב לקטע וידאו של בחורה שעושה ריקודי בטן לצלילי השיר. הייתי דוחף פה את הסרטון עצמו, אבל מסתבר שהיא רוקדת גם לצלילי "You Don't Send Me" של בל וסבסטיאן, שזה הרבה יותר שווה לטעמי, למרות שבטח יש כמה שיחלקו עליי בעניין הזה:

לרגע חשבתי שזה ביזארי, אבל אז נזכרתי במידנייט פיקוקס.

פריי וסיימון הם שני שבדים, אחד נראה כמו חנון שהתחפש לערס, והשני נראה כמו סתם ערס. כל אחד מהם יצר מוזקה אלקטרונית באופן עצמאי, עד אשר התאחדו תחת כנפי הלייבל היבריס להרכב אלקטרו-היפ הופ בשם Far & Son. בנתיים הם שחררו סינגל אחד בשם Panik, שאין לי מושג על מה הוא מדבר מכיוון שהוא בשבדית. האנגלית היחידה שתשמעו שם היא לופים של "Hang the DJ, Hang the DJ, Hang the DJ" מתוך הפאניק של הסמית'ס. גם משהו.

Far & Son – Panik

יש סיכוי טוב שהם היו חולפים לי מעל לראש אילולא הקליפ המגניב שלהם:

וויזר המגה-גיקים, שבעוד שבוע וקצת מוציאים את האלבום האדום, השישי בדיסקוגרפיה שלהם, שיחררו קליפ מושקע לסינגל Pork and Beans, שכל כולו מחווה לעשרים וארבע קלאסיקות יוטיוב מהשנים האחרונות. בחלק מהמחוות הם אירחו את כוכבי היוטיוב עצמם, ביניהם כריס קרוקר (leave Britney alone), הבחור השמן שעושה ליפסינק ל"נומה נומה", השיר הרומני המזעזע, וגם מיס קרוליינה בעלת כושר הביטוי המרשים.

הפייבוריט האישי שלי, שזוכה ללא מעט חשיפה בקליפ, הוא ריקוד ה- Harder, Better, Stronger, Faster שהוקדש לדאפט פאנק, יש שם כוריאוגרפיה מדליקה ושיר להיט. הקטע הזה בפני עצמו זכה ללא מעט מחוות שתוכלו לראות ביוטיוב תחת Related Videos, אם כי זה לא מומלץ בכלל, בעיקר כי המלאכה שם נעשית בידי כונפות חסרות חוש קצב. עדיף כבר שתתנו צפייה לפרומו ששתי הבחורות האלה עשו לאלבום האדום.

אם אתם רוצים לראות את כל הקטעים, אז כדאי לדעת שניקולס קרלסון מהבלוג VALLEYWAG טרח וקיבץ את כל הקטעים לפוסט אחד, חוסך הרבה זמן (אבל גם מבזבז לא מעט אם צופים בכולם).

ג'אסטיס, צמד האלקטרו הצרפתי שהרקידו לנו את הקיץ שעבר עם D.A.N.C.E, שחררו לפני שבוע וקצת את הקליפ לסינגל Stress. רשתות הטלוויזיה בצרפת אסרו על שידורו בגלל התוכן הגזעני שהוא טומן בחובו, MTV לא מקרינים אותו, בראש ובראשונה, בגלל האלימות שבה הוא רווי. ביוטיוב, שם הוא עתיד להשאר, זכה הקליפ ב- 10,000 צפיות כבר ביומו הראשון.

הקליפ, שבויים על ידי רומיאן גבראס (שעשה גם את The Age of the Understatement של The Last Shadow Puppets) מציג בסגנון צילום דוקומנטרי חבורה של בני מיעוטים צפון אפריקאים מפרברי פריז, לבושים במעילים תואמים עם לוגו הצלב של ג'אסטיס, שעושים בלאגן כאוטי במהלך שיטוטיהם בעיר – מטרידים אשה בתחנת הרכבת, שוברים את הפרצוף של הבחור שמנסה להגן עליה, מרססים ספריי על קירות (קשה להגדיר את הקשקוש שלהם כגרפיטי), שורטים מכוניות, מחריבים בית קפה, גונבים ארנק מזקנה, ולבסוף – מתקוטטים עם שוטרים, גונבים רכב, שורפים אותו, מרסקים את המצלמה של הצלם, וגם את הצלם עצמו. בלי צדק, עם הרבה לחץ.

לא תמיד חייב להיות מסר, הקליפ הזה הוא בדיוק כמו לשחק ב- GTA מבלי לבצע את המשימות, אלא סתם לתת לפרצי זעם לצאת החוצה, וזה רבותיי, הדבר הכי נונסנס שאפשר לעשות, אבל מה – גם הכי כיף. עם זאת בפן השקול, יש פה מייצג של תוצאות קיפוח מתמשך כלפי מהגרים ובני מיעוטים (בקרוב אצלנו. רק בלי צמד אלקטרו שיעבוד על פסקול ראוי), מצד שני – כל קורבנות הכנופיה לאורך הקליפ הם לבנים, צרפתים אסלים, אלה שהיו שם קודם. מה שאומר, שהתדמית של המהגרים כהי העור, שמעולם לא היתה בשמים, לא רק שאינה משתפרת, אלא גם מקבלת חתיכת צ'אפחה שמורידה אותה עוד קצת מטה. וכאן נשאלת השאלה האם הבאז התקשורתי מסביב לג'אסטיס בעקבות הקליפ הנוכחי, באמת שווה את ההשלכות התדמיתיות שלו כלפי בני מיעוטים, ולא רק בצרפת – את הקליפ הזה תוכל לנכס לעצמה כל קבוצה שברצונה לנגח מיעוט כזה או אחר.

מבחינת האסטתיקה וסנכרון התסריט בהתאם לשיר, הביצוע הוא לא פחות ממושלם בעיני. ג'אסטיס וצוות יחסי הציבור שלהם ראויים להערכה (גם) על כך שכשנה לאחר צאת האלבום, הם עדיין תופסים לעצמם מקומות טובים בכותרות – אם לא בזכות המוזיקה, אז בגנות הקליפים.

Justice – Stress