(פורסם לראשונה בתרבות מעריב, 10.7.09)***

בלר צדקו כשהם קראו לאלבום האוסף החדש שלהם "מידלייף". הם באמת עברו הרבה במחצית החיים הראשונה שלהם. שן הזהב הבוהקת בפיו של סולן הלהקה דיימון אלברן והכרס הקטנה שצמחה למתופף דייב ראונטרי יכולות להעיד על כך. אבל אפילו בשנות ה-40 לחייהם, הצליחה הרביעייה הראשונה של הבריטפופ לסחוף יותר ממאה אלף איש לשני מופעי האיחוד שהתקיימו בסוף השבוע האחרון בהייד פארק בלונדון. עם זאת, במהלך ההופעה, אלברן לא שוכח להזכיר שיש חיים אחרי בלר: "הצביעו דייב!", הוא צועק לקהל המשולהב, ומתייחס לקריירה הפוליטית החדשה של המתופף.

ערב ההופעה, והקהל הבריטי, שרובו מורכב מבני נוער שנולדו בערך כשיצא Parklife, מתעניין בעיקר בדבר אחד: ההפסד של הבריטי אנדי מארי לאמריקאי אנדי רודיק בחצי גמר הווימבלדון, כשברקע עולות ויורדות להקות החימום דירהוף, פלורנס אנד דה משין, אמאדו ומרים וומפייר ויקנד. בשעה 20:30 עולה אלברן לבמה בחולצת פרד פרי ("עכשיו כשמארי הפסיד, הוא הספונסר רק שלנו"), כשמאחוריו ניצבים קוקסון, ג'יימס וראונטרי, ומוכיח ללהקות הצעירות שלפניו כמה כריזמה יש לו גם בגילו המתקדם.
ההופעה נפתחת ברצף מושלם של להיטים שמתחיל ב-She's So High, וממשיך עם Girls And Boys, Tracy Jacks ו-There's No Other Way , והקהל הבריטי, שעד לפני רגע היה מאוכזב מתוצאות המשחק מצדיק סוף סוף את השם שדבק בו ומתחיל לקפוץ, לדחוף, לרמוס ולהשליך בקבוקים באוויר, עד שאלברן נאלץ לעצור, לקחת מגפון ולבקש לשמור על הבטיחות. אחר כך הוא ישתמש באותו מגפון לביצוע מפתיע של Oily Water.

(צילום: מתוך הפליקר של Daniel Easton, ברשיון CC BY-NC-ND 2.0)

על אף שמדובר ברביעייה, על הבמה אלברן מוכיח שהוא האש החיה של הלהקה, ויחד עם זאת גם מגלומן לא קטן. הוא רץ לאורך הבמה, קופץ אל הקהל, מחליף בין גיטרה אקוסטית לחשמלית ותוך כדי, כמה בריטי מצדו, משוחח על מזג האוויר. מסכי הענק התלויים בצדי הבמה לא מפסיקים להראות את פניו ואת שן הזהב הבוהקת. לעומתו, ראונטרי וג'יימס מקבלים זמן מועט על המסכים, והקלוז אפים על קוקסון מעידים שהוא כנראה בכלל היה מעדיף לבלות את הערב בפאב סמוך.

25 שירים מכל התקופות (בעיקר מ-Parklife מ-94') כללה ההופעה בת השעתיים, ביניהם: Beetlebum, קופי אנד טי וי ששר קוקסון, Sunday Sunday, To The End, פארקלייף בביצוע נהדר עם השותף המקורי פיל דניאלס, Out Of Time המפתיע מהאלבום האחרון שיצא כבר ללא קוקסון, וביצועים מרטיטים ומרגשים ל-Tender ול-For Tomorrow. ההופעה הסתיימה לאחר שני הדרנים שבסיומם ביצוע מקסים ל-The Universal, אחד השירים היפים ביותר בעולם, שהביא אותי כמעט לסף דמעות, אבל הסתיים קצת מהר מדי.

לא מזמן סיפר ג'יימס בראיון שהם מתכננים להקליט בקרוב שירים חדשים, וההופעה הזו רק מוכיחה שלעומת להקות אחרות מאותה תקופה, ולמרות שארבעת חבריה נכנסו למחצית השנייה של חייהם ופנו איש איש לדרכו, בלר מעולם לא איבדה את זה.

*** הפוסט הזה היה אמור לעלות כבר לפני שלושה שבועות אבל בשל בעיות טכניות הוא עולה רק עכשיו.

אני חולה כבר מאתמול ולא חשבתי שמשהו יוכל לשפר את מצב רוחי. עד שראיתי את זה. נראה לי שזה מדבר בפני עצמו. אין ספק שזו השנה הכי טובה ever!

השנה הייתי במספר הגדול ביותר של הופעות מחו"ל משיצא לי אי פעם. איאן בראון ריגש אותי, מוריסי שבה את ליבי, ג'אסטיס היממו אותי והקייזר צ'יפס ו-R.E.M הפתיעו אותי לטובה, אבל אף אחד לא הכין אותי להופעה של מארק רונסון.

אני מאוד אוהבת את האלבום של רונסון, וכבר משמיעה ראשונה קולטים שהוא יוצר מבריק. כל שיר עובר אצלו טיפול 10,000 ויוצא בעטיפה חדשה ונוצצת, שלעתים מתעלה אפילו על המקור. עם זאת, תהיתי מה הולך לקרות בהופעה שלו – הרי רונסון, מפיק גאון ככל שיהיה, לא באמת יודע לשיר. מה שכן, מסתבר שהוא גיטריסט וירטואוז.

לא היה רגע מת בהופעה הזו. מהשנייה הראשונה בה עלו שני סקסופוניסטים וחצוצרן לבמה הקטנה בזאפה (שאני חייבת לציין לטובה בגזרת הסאונד) ועד לרגע בו יורד רונסון מהבמה עם חיוך מיליון הדולר שלו. 11 איש המנגנים בכלי נשיפה, תופים, פרקשנס, כלי מיתר, קלידים ובס יוצרים את The Version Players והסאונד שלהם הוא שלם, עמוק, מקפיץ ורקיד יותר מכל מה ששמעתי וחוויתי לאחרונה.

(צילום: radio1interactive, רשיון CC-NC-SA)

רונסון עצמו הוא כמו אש שמשתוללת על הבמה בכל רגע נתון. כשהוא לא מנגן, הוא מדבר (המון משפטים בעברית קלוקלת, אך מקסימה), כשהוא מפסיק לפטפט הוא חוזר לגיטרה, או מתופף, או מתכופף וקופץ לקהל. נראה שסוד הקסם שלו הוא הנגישות, וזה ללא ספק אחד הדברים שהפכו את ההופעה הזו לכל כך מהנה. בסך הכל הרי מדובר בדי ג'יי שעלה לגדולה וכל הערב הבחנתי כמה הוא זקוק לחום, לאהבה ולתגובות מהקהל (בסוף הערב הוא אף יצא להצטלם עם מעריצים).

שעה וארבעים דקות ארכה המסיבה הזו, והיא הייתה מהודקת ומופקת לעילא. לא היה איש בקהל שלא התאהב ברונסון, שהתרגש כאילו הייתה זו הופעתו הראשונה כשלמעשה, הייתה זו דווקא ההופעה האחרונה בסיבוב הנוכחי. לצידו של רונסון מופיעים זמרי הליווי המצוינים שהביא עמו: דניאל מריוות'ר שנתן ביצוע משובח ל-"Stop Me", אלכס גרינוולד שהקסים עם "Just" (וגם שר את הלהיט שלו "California" שמוכר מ-The O.C) ו-Tawiah (שאין לי מושג איך לכתוב את שמה בעברית) שמילאה בהצלחה מרובה את מקומן של איימי ווינהאוס ולילי אלן. בין לבין עלו וירדו מהבמה גם הראפרים Plastic Little שהקפיצו את הקהל, שלא הפסיק לשיר, לצעוק ולמחוא כפיים. אחרי הדרן מצוין, הוא הבטיח שישוב בעתיד, ואני מאמינה לו כי הוא באמת נתן את התחושה שהוא נהנה מכל רגע.

הפוסט הזה, שנכתב באיחור של שבועיים, מתאר את חוויותנו מפסטיבל Rock en Sein 2008 שהתקיים בצרפת בסוף אוגוסט (28-29). קצת עצלות ומעט מדי זמן פנוי, גרמו לנו לכתוב את הפוסט הזה ביחד – למרות זאת, ייתכן שישנן הופעות שדילגנו עליהן, או סיפורים שלא סיפרנו, אבל בסך הכל – ככה, על קצה המזלג, מרגיש פסטיבל אמיתי.

מתחם הפסטיבל, שנמצא בפארק Saint-Cloud הממוקם על גדות נהר הסיין, מחולק לשלוש במות (המשנית והקטנה צמודות זו לזו, בעוד המרכזית רחוקה מהן מרחק של כמה מאות מטרים), וביניהן עשרות דוכנים של מזון ומרצ'נדייז (מיכל רכשה את חולצת האיימי ויינהאוס שלה לפני שידענו על הביטול).

לפני שבועיים, איימי ויינהאוס היתה האדם השנוא עלינו. בטח גם על כל פריז. בעצם אולי היה אדם אחד שלא שנא אותה – מייק סקינר. הוא היה היחיד שהרוויח מהביטול הלא-לגמרי-מפתיע של ההופעה שלה, וזכה לשדרוג מהבמה הקטנה לבמה המרכזית. והאמת? הוא לא אכזב. כל 76,000 האנשים שקיוו לשמוע את ויינהאוס, קיבלו מסקינר גרסה מעודכנת ל-Rehab, בתוספת כמה ירידות עוקצניות שנזרקו לכיוונה (למרות שהיא לא היתה שם כדי לתפוס. ארורה!). ואנחנו, שכבר היינו בהופעה של The Streets לפני כמה חודשים בזאפה, סוף סוף הצלחנו להבין למה אומרים שההופעות בארץ איומות. אז כן היה כיף בזאפה. אבל אי-אפשר להשוות בכלל למה שהלך על הבמה בפריז. כל כך הרבה אנרגיות, קפיצות, דיבורים, משחקים וריצות על הבמה ומהבמה לקהל, וחזרה לבמה – הופכות את סקינר לאחד הפרפורמרים הטובים שראינו.

היום הראשון – 28 באוגוסט, 2008
32 שעות לפני כן, בשעה 15:00 בדיוק (ודיוק, מסתבר, זה עניין מהותי פה), להקת Infadels פותחת את הפסטיבל עם הופעה חמודה, שאמנם לא הכרנו בה אף שיר מלבד הסינגל "Circus of the Mad", אבל לא נורא, עבורנו הם היו רק חימום בעוד העברנו את הזמן בהמתנה ל-Hot Chip, שעלו על הבמה המרכזית כשעה וחצי לאחר מכן. את הזמן שלפני ההופעה שלהם בילינו במתחם ה-VIP, שבינתיים לא היו בו המון אנשים. שתינו בירה וחיכינו שייכנס מישהו מעניין באמת. ואז זה קרה: קארל בארט. עמד לידנו במשך שתי דקות שבהן הבנו את המשמעות של איך זה מרגיש כשמתפזר לך אבק כוכבים על השרוול. אז כן, אמנם זה לא פיט דוהרטי, ואולי אנחנו אנגלופילים מהזן הנחות ביותר, אבל לעזאזל – זה באמת היה הכי קרוב שיש.

כמה דקות אחר כך, אלכס הלך לראיין את חברי Dirty Pretty Things שאינם קארל בארט – דיץ האמונד (שהיה הבסיסט של The Cooper Temple Clause) וגארי פאוול (שבארט סחב איתו מהליברטינז). הם יצאו מאוהל הראיונות מאוד מסוחבקים, כשכמה דקות אחר כך, קצת לפני ההופעה, הם הספיקו לעצור לידנו כשסעדנו ארוחת צהריים מפוארת (נקניקה בלחמניה) על הדשא, ולהזכיר לנו שההופעה שלהם תיכף מתחילה. את אלכס הם בטח זיהו בגלל השיער, ואילו את גארי אין סיכוי שהיינו מזהים שנית אילולא היה ניגש אלינו – לא נעים לומר, אבל הוא נראה כמעט כמו כל בחור שחור אחר בפריז.

דפ"ט נתנו הופעה מכסחת, שרובה כללה שירים מאלבום הבכורה, ורק מספר שירים בודדים מהאלבום האחרון. למרבה הצער, אפילו את "Tired of England" הם לא עשו. אבל זה נסלח לחלוטין, כשקארל בארט על במה אפשר לסלוח על הכל.

מאוחר יותר יצאנו לכיוון הבמה המרכזית להופעה של הוט צ'יפ. הסולן אלקסיס טיילור עלה לבמה בז'קט צהוב ובמראה כללי של מדען טילים וניגן רצף להיטים שבסופו ביצוע ל-"Nothing Compares To You" של שייניד אוקונור. למען האמת, זו הייתה הופעה מעט מאכזבת, שהיתה מרהיבה באופן יחסי במהלכה, כשרק ביחס להופעות שבאו אחריה, הבנו כמה חלולה היא היתה. ועדיין, קשה לומר שלא נהנינו. חוץ מזה, טיילור אמר לנו בשיחה קצרה שערכנו איתו שהוא מאוד ישמח לבוא לישראל, ואפילו ביקש שמות של מקומות ראויים להופעה (רמז לקורא שוקי וייס: הלהקה רק מחכה לפניה של מפיק מקומי והם יקפצו על המציאה).

השיא של היום הראשון הגיע בערב, עם רצף הופעות של Kaiser Chiefs, יקירי הפסטיבלים, ושל R.E.M. הראשונים נתנו הופעה מעולה עם כל הלהיטים משני האלבומים, וגם הציגו כמה שירים חדשים, כשהשיא מבחינת מיכל היה הביצוע המשובח ל-"The Angry Mob". ריקי וילסון, הסולן לא הפסיק לקפוץ ולרוץ על הבמה, לרוץ אל תוך הקהל, לטפס על עמודים ופיגומים ולגרום לנו לחשוב שעוד רגע הוא מתרסק למותו וגורם לביטול הפסטיבל.

R.E.M (שמעולם לא היתה הלהקה האהובה עלינו, אבל תמיד נשמור לה חסד נעורים) הפגיזו באחלה מופע שכלל ויז'ואלז מרשימים על מסכי ענק, פלייליסט מוצלח עם שזירה בין להיטים וותיקים ושירים חדשים, ומייקל סטייפ אחד שרקד, קפץ ורץ לקהל כאילו הוא בן 23 וזה סיבוב ההופעות לכבוד צאת Murmur (אלבום הבכורה מ-1983) אבל למרות ההופעה המצוינת, סטייפ לא הצליח לרגש אותנו כמו שעשו, למשל, מוריסי או איאן בראון, פרט לרגעים שהוא ביצע שירים כמו "Nightswimming" ו-"Losing My Religion".

היום השני – 29 באוגוסט, 2008
אל היום השני הגענו מוכנים הרבה יותר למה שמצפה לנו, אבל עם קצת פחות אנרגיות. כל כך הרבה הופעות ביום יכולות לעייף גם צעירים פוחזים כמונו. התחלנו עם הופעה של ג'יימי לידל, שאלכס טען בעקשנות ששווה לראות אותה, אבל אחרי כמה דקות הסתלק משם והלכנו לשבת על הדשא (אלכס נשכב ורדם), ולחכות שקייט נאש תעלה. בהתחשב בכך שהפרש הזמן בין ההופעות היה די גדול, עוד הספקנו לקפוץ למתחם ה-VIP בניסיון להחליף כמה מילים עם חוויאר וגספאר (Justice). ראיון לא הצלחנו לקבל, אך נכנסנו למסיבת עיתונאים אינטימית של הצמד. עם זאת – שכחנו דבר אחד : הם צרפתים, כמעט כל העיתונאים שם מלבדנו צרפתים, כנראה שהם ידברו בצרפתית – כך קרה, ולא הצלחנו להבין שום דבר פרט לצמד המילים "דאפט פאנק" שחזר על עצמו מספר פעמים. אז כן, חצי עשור אחרי הפריצה הגדולה, אפילו העיתונאים מהמולדת שלהם עושים את ההשוואה השחוקה לצמד האלקטרו שהיה שם לפניהם.

(מימין לשמאל: חוויאר, אלכס, גספאר)

אחרי עוד קצת בירה, יצאנו לכיוון ההופעה של קייט נאש. מתוקה, קייט. היא עלתה לבמה לבושה בחצאית זהב קצרה וחולצה בצבע ורוד מסטיק (ונראתה קצת כמו וונדרוומן), ושרה כמעט את כל השירים מאלבום הבכורה שלה. ויש לה כמה שירים מוצלחים. ובאמת היא די מוכשרת, ויודעת להופיע לא רע בכלל. מה שכן, אלכס די השתעמם והותיר את מיכל לבד עם כמה אלפי בנות ששרו את כל המילים של "Foundation".

מההופעה של קייט רצנו להופעה של Black Kids, שהייתה אחת ההופעות שחיכינו להן הכי הרבה. אמנם הפסדנו את The Raconteurs (ג'ק וויט, נו) על הבמה המרכזית, אבל למי אכפת. בני התשחורת נתנו הופעה שהצליחה לרגש ולהרקיד במקביל, ולגרום לאלכס לרקוד כמו בת עשרה שנכנס לתוכה דיבוק. השיא, באופן מעט לא מפתיע, היה ב-"I'm Not Gonna Teach Your Boyfriend How to Dance with You".

אחרי שכבר היינו במוד רקיד, ניגשנו לבמה שבה היתה אמורה להתחיל ההופעה של Justice, שמסיבה שלא היתה ברורה באותו רגע, התעכבה בקצת יותר מחצי שעה, שלאחריה עלו לבמה חוויאר וגספאר, נעמדו מאחורי עמדת דיג'יי עצומה עם המון רמקולים וצלב ענקי ומואר, ונתנו סט אדיר של שעה עם ביצועים מעולים ל-Genesis, D.A.N.C.E, ו-We Are Your Friends (במקור של Simian). לצערנו, הפסדנו חלק מההופעה כי החלטנו לעזוב לקראת הסוף לכיוון הבמה המרכזית על מנת לתפוס מקום טוב ולהתכונן (נפשית, בעיקר) להופעה של איימי ויינהאוס. מהלך שגרם לנו בעיקר מפח נפש, אחרי שנתקלנו במסכים ענקיים שמבשרים שההופעה בוטלה, שבמקומה יעלו The Streets. מאכזב, מכעיס, ומתסכל – ובכל זאת, לפחות היא לא מתה; העניין הוא שרצינו לראות אותה לפני שזה יקרה.

תמונות יח"צ: COPYLEFT RES 2008; כל השאר: מיכל הניג

בראיון שנתן לפני כשבועיים ל-ynet סיפר איאן בראון שהוא חובב מוזיקה שחורה בכלל ואת ביונסה בפרט. אולי זו הסיבה שבחזרות להופעה ביום שבת הוא ביצע את הלהיט umbrella של ריהאנה. בהופעה הוא לא ביצע את השיר. גם לא שום קאבר אחר. וחבל. תמיד חשבתי שבכל הופעה צריך להיות לפחות קאבר אחד. זה גם מעשיר את ההופעה וגם מספר לנו יותר על האמן שבאנו לראות.

אז אמנם חיכיתי לריהאנה לשווא, אבל אני ממש לא יכולה להגיד שהתאכזבתי. כי במקום זה קיבלנו המון שירים של ה"סטון רוזס". וזה, מיותר להגיד, עדיף פי מיליון.

ההופעה נפתחה בנעימה מתוך הסרט "הסנדק", שנקטעה מיד כשבראון עלה לבמה. הוא בחר להתחיל דווקא בשיר מהאלבום האחרון, שזכה לביקורות לא מלהיבות במיוחד (שלא בצדק), אבל מיד אחריו ביצע את Made of Stone הקלאסי של להקת האם. בשלב זה נראה היה שהקהל נחלק לשניים. אלו שבאו לראות את דוקטור איאן אל מול אלו שמוקירים דווקא את מיסטר בראון. או במילים אחרות: מדצ'סטר מול מנצ'סטר.

נראה שגם בראון בעצמו לא ממש החליט את מי הוא מעדיף, וכך במהלך ההופעה הוא זיגזג בין התקופות ושר שירים משתי הקריירות שלו, כששיא הערב היה ביצוע רציף של Waterfall ו-I am The Resurrection .קרוב לרבע שעה ארך הרצף הזה, והצליח לרגש אותי עד כדי כך שלמשמע התווים הראשונים של Waterfall, שליווה אותי בכל כך הרבה תקופות בחיים, הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי.

שעה וחצי מצוינות עם מעט מאוד נפילות (חום אימים, זיופים קלים וכמה בעיות סאונד) ארכה ההופעה שנחתמה בשני ביצועים מעולים ומדויקים ל-I Wanne Be Adored ו-F.E.A.R, והותירה בי טעם של עוד. אז איאן בראון רוקד כמו שחקן כדורגל. והוא טיפה מזייף, אבל שום חוליגן בריטי לא יכול לגרום לי להתרגש כל כך כמו שהוא הצליח לעשות בערב אחד. אפילו בלי שום קאבר.

The Stone Roses – Waterfall

אלכס ומיכל בהודעה משותפת: הבלוג הזה לא סובל מהזנחה מכוונת. כשפתחנו אותו, התכנון היה לעדכן מספר פעמים בשבוע. וככה, חודש אחרי ההשקה, פתאום מיכל זוכה לקחת חלק באיזה פרויקט גדול בעבודה, ואני מתחיל משרה חדשה במקום חדש, והופ – פתאום החיים האמיתיים עוברים להתקיים רק במימד של סוף השבוע (וזו לא תלונה, אנחנו הכי מרוצים ומסופקים מעיסוקנו) אז רק שיהיה ברור שלא לקחנו פסק זמן ולא פתחנו בשביתה, הקצב הואט עקב אילוצים, עד שנסתגל למצב החדש.