שלא תבינו לא נכון, משמח אותי מאוד שבלונדי מגיעים לארץ, יש להם כמה שירים שמתברגים בלי בעיה לטופ 100 שלי. אבל מה, אני מתמלא בעצבות כשאני רואה הופעותשלהם מהשנים האחרונות. בזמן שמוריסי, למשל, מצליח גם היום לשמור את כל הביצים שלו בסל אחד וממשיך להיות פרפורמר מעולה – דבי הארי כשלה מלעשות זאת כבר לפני כמעט עשור. כן, אותה דבי הארי שלו הייתי נער בשנת 1979 אז כנראה שהייתי שומר תמונה או שתיים שלה מתחת למזרן.
דבי הארי של אחרי חגיגות המילניום מזכירה הרבה יותר תסריט אימים דמיוני שבו אמא שלי עושה פאדיחות באירוע משפחתי ועולה לשיר על בימת קריוקי, מאשר את סמל המין של הניו-וויב בסוף הסבנטיז. היום, גם אם נרצה, כמעט בלתי אפשרי להחזיק ממנה אפילו בתור MILF.
כבר שעתיים שאני חופר תחת ערך Blondie ביוטיוב, תופס את הראש בין שתיי ידיי ומבכה – אוח, דברה, תראי מה ניהיה ממך. למה לא יכולת להשאר כוסית כמו מדונה?
לפני מספר ימים, במהלך שיטוטיי ברחבי הרשת, נתקלתי באחד מהבלוגים תוצרת חוץ בלהקה העונה לשם Hushpuppies. השם נשמע לי חמוד אז החלטתי לראות מה יש להם להציע. ומתברר שיש, כי מה שהם עושים זה בריטפופ קליל וקליט, בדיוק כמו שבריטפופ צריך להיות. העניין היחיד הוא שהם לא בריטים. הם צרפתים.
אני חייבת להודות שזה די הפתיע אותי. להקות צרפתיות שעושות בריטפופ טהור הן לא בדיוק מוצר שכיח, ורוב האלבומים המוצלחים שהגיעו משם במהלך השנים האחרונות (אולי פרט לטינאייג'רס, שמכוונים יותר לכיוון הרוקיסטי ולאלכס) היו בעיקר אלקטרוניים במהותם: בין אם מוזיקת דאנס והאוס כמו של דאפט פאנק וג'אסטיס, ובין אם טריפ הופ ואמביינט כמו של אייר או M83. והם כולם גם נשמעים צרפתים.
ההאשפאפיז בכלל לא נשמעים צרפתים. הם בעיקר נשמעים כמו הכלאה בין הארקטיק מאנקיז לבין הסטרוקס. שזה טוב. The Trap, האלבום השני שלהם שיצא כבר לפני שלוש שנים (בשנה שעברה יצא להם אלבום נוסף, שטרם הספקתי לשמוע), מכר עשרות אלפי עותקים בצרפת וגם קצת מחוץ לה, ויש בו כמה להיטים לא רעים שלא היו מביישים את להקות האם.
אני שומעת אותם כבר כמה ימים כמעט ברצף, ובינתיים לא נמאס לי. גם אין לי שום ספק שאם שירים כמו You're Gonna Say Yeah!, Marthelot 'N' Clavencine או Packt Up like Sardines in a Crushtin Box היו יוצאים בבריטניה, חמשת חברי הלהקה היו עושים מיליונים. או לפחות את קייט מוס.
וויזר המגה-גיקים, שבעוד שבוע וקצת מוציאים את האלבום האדום, השישי בדיסקוגרפיה שלהם, שיחררו קליפ מושקע לסינגל Pork and Beans, שכל כולו מחווה לעשרים וארבע קלאסיקות יוטיוב מהשנים האחרונות. בחלק מהמחוות הם אירחו את כוכבי היוטיוב עצמם, ביניהם כריס קרוקר (leave Britney alone), הבחור השמן שעושה ליפסינק ל"נומה נומה", השיר הרומני המזעזע, וגם מיס קרוליינה בעלת כושר הביטוי המרשים.
הפייבוריט האישי שלי, שזוכה ללא מעט חשיפה בקליפ, הוא ריקוד ה- Harder, Better, Stronger, Faster שהוקדש לדאפט פאנק, יש שם כוריאוגרפיה מדליקה ושיר להיט. הקטע הזה בפני עצמו זכה ללא מעט מחוות שתוכלו לראות ביוטיוב תחת Related Videos, אם כי זה לא מומלץ בכלל, בעיקר כי המלאכה שם נעשית בידי כונפות חסרות חוש קצב. עדיף כבר שתתנו צפייה לפרומו ששתי הבחורות האלה עשו לאלבום האדום.
אם אתם רוצים לראות את כל הקטעים, אז כדאי לדעת שניקולס קרלסון מהבלוג VALLEYWAG טרח וקיבץ את כל הקטעים לפוסט אחד, חוסך הרבה זמן (אבל גם מבזבז לא מעט אם צופים בכולם).
לפני מספר חודשים יצאתי בהצהרה שיש לי רק מטרה אחת בחיים (פחות או יותר), והיא לאחד כוחות בין שני הג'אנקיז האהובים עליי: פיט דוהרטי ואיימי ווינהאוס. אבל מה? ליצור איתם קשר לא ממש יכולתי, בהתחשב בכך ששניהם עסוקים בעיקר בלהיכנס ולצאת מהכלא, אז בסוף וויתרתי. עם זאת, לא יכולתי להפסיק לדמיין איזה דואט אדיר יכול היה לצאת תחת ידיהם המחוררות של השניים, ולחשוב על הקול הפנטסטי של איימי משתלב עם הלחנים והמילים הגאוניות של פיט.
לשמחתי, לאחרונה נפוצו שמועות על כך שהשניים מתראים בסתר, במה שנראה כמו ספק רומן לוהט, ספק פגישות עסקיות. אז למרות שחיי האהבה של פיט נוגעים ללבי, בהחלט קיוויתי שהוא לא תוקע מזרקים באיימי, אלא מלמד אותה אקורדים. והנה היום, רגע לפני ששניהם מתים ממנת יתר, פיט סיפר ל- BBC שהם אכן מקליטים "loads of new stuff" כהגדרתו. איזה כיף! עכשיו רק אפשר לקוות שהם יחליטו לקחת איתם על הדרך גם את מארק רונסון.
לילי אלן, בחורה קולית במשרה מלאה, פירגנה במייספייס שלה שני שירים מהאלבום החדש, ואחרי שנתתי להם כמה לופים במהלך סוף השבוע, וגם קצת עכשיו – אני יכול לפסוק בכנות גמורה שאני מרוצה.
זאת כמובן, בהתחשב בעובדה ששני שירים הם בכלל לא מדד לפתח על פיו ציפיות לאלבום מתקרב, במיוחד לא של אמנים טריים, כאלה שהשיקו בנתיים רק אלבום בכורה, ובכלל, נמצאים בתודעת חובבי המוזיקה קצת פחות משלוש שנים.
השינוי שהיא עברה לא מתבטא בשיער שצבעה לבלונד. באולפן ההקלטות היא החליפה את העיבודים המארק רונסוניים (אלה שהוא עשה, ואלה שרק נשמעים כמו שלו) בביטים אלקטרוניים של מיקסר אקראי או איזה לפטופ של אפל, מה שלא מונע ממנה להשאר פרחחית חמודה.
ובנתיים, כשאיננה עסוקה בלעבוד על האלבום החדש, היא מספקת לפפארצי תמונות טופלס מפסטיבל קאן. פנאן.
ההיכרות שלי עם הצמד הבריטי דן לה סק וסקרוביוס פיפ (Dan Le Sac Vs Scroobius Pip) החלה ברגל שמאל. לפני כשנה הם הוציאו סינגל ראשון בשם Thou Shalt Always Kill ששוחרר כקליפ יוטיוב דל תקציב. בפעם הראשונה שדן המזוקן הופיע על המסך, הדמיון החיצוני הבלתי ניתן לערעור למתיסיהו כמעט והצליח להסיח את דעתי, והאינסטינקט המיידי שלי היה לסיים את ההיכרות שלנו בו במקום. אבל משהו בכל זאת גרם לי להמשיך, וחמש דקות ושמונה עשרה שניות אחרי שלחצתי על פליי, כבר חיפשתי בגוגל עדויות נוספות לקיומם.
השבוע יצא angles, אלבומם הראשון, ואין ספק שהוא לא נופל מאותו סינגל מצוין. לה סק ופיפ (או בשמו המלא – דיויד מדס) מצליחים לשלב בין היפ הופ, גריים ומוזיקה אלקטרונית, ומפיקים שירים שהם גם רקידים וגם עם אג'נדה.
מה שנתגלה בהאזנה ראשונה לסינגל לפני כשנה, ממשיך גם באלבום, בו מצליחים השניים ליצור תערובת של שירים העוסקים בנושאים שעל סדר היום, כמו יחסים בין אדם לדת (Letter From God To Man שמקבל סימפול של רדיוהד, ה"רק להקה" שמוזכרת, יחד עם להקות נוספות, בסינגל הראשון), מערכות יחסים (The Beat That My Heart Skipped הנהדר והמקפיץ) ובעיטות בפרצוף של כל מה שפופולארי (בשיר המבריק Thou Shalt Always Kill).
אפילו NME, שזכו למכה קטנה מתחת לחגורה מהשניים, שריינו להם מקום והכתירו מבעוד מועד את Thou Shalt Always Kill כשיר השנה שלהם, וממליצים לשמוע אותו בכל יום, או לפחות עד שהשמש תבלע את כדור הארץ.
מבלי שציפיתי לכך, נחת אצלי בסולסיק האלבום החדש של The Pigeon Detectives. הפתעה מוחלטת.
האלבום הקודם ("Wait for Me"), שהיה הבכורה שלהם, הכיל 13 שירים בינוניים לגמרי מבחינת הליריקס, אבל עם ביצועים ממכרים וקליטים להחריד, ממש פיסה אוקסימורונית. כיאה ללהקת פוסט-ליברטינז, הם הנעימו נסיעות באוטובוס, הקפיצו צעידות ברחוב, וגם נתנו בראש בכמה תקלוטים, אבל לא יצקו שום תוכן משמעותי בחלל הפעור. שזה בסדר, אף אחד לא בנה עליהם שיעשו זאת, הם רק היו שם כדי לעשות שמח ולחמם את דפ"ט (של קארל בארט מהליברטינז) והקייזר צ'יפס.
ואז הודלף האלבום השני ("Emergency"). היציאה הרשמית שלו מתכוננת לסוף מאי, בדיוק שנה מאז שיצא האלבום הקודם. רציתי שיהיה לי ממנו לפחות זיק התלהבות כמו שהיה לי מ- Wait for Me, בחיי שניסיתי – אבל לא הלך. הטקסטים ברובם משעממים והמלודיות לא מצליחות להכניס לקצב מינימלי של תיפוף כפות הרגליים על הרצפה.
אני לא חובב גדול של ענייני ניו-אייג', אבל נראה לי שהקארמה שיחקה תפקיד מצליח כשבהופעה לפני יומיים, מאט באומן, הסולן, נפצע ברגלו. בגלל האירוע בוטלו כל ההופעות הקרובות של הלהקה, מה שישאיר לו קצת זמן חופשי לעבוד מחדש על השירים שלו.
הייתי רוצה לראות את הפרצוף שלו כשחברתו תאחל לו "ברייק א לג" בפעם הבאה שהוא יעלה להופיע.
עם זאת, לא כל האלבום הוא זריקת זין בנוסח "הפצצנו בבכורה, עכשיו נשתה לאטה". שני שירים שהם הטופ של האלבום הזה, לטעמי, מצורפים כראיה.
אני סאקרית של בריטים. רצוי כמובן כאלה עם אוריינטציה מוזיקלית, מראה בלתי מצודד בעליל, ואם אפשר, אז שהוורידים יהיו קצת מחוררים. אחד כזה, למשל, הוא איאן בראון, שאין לי ספק שאותו בוקר לפני חודשיים שבו פורסם שהוא יופיע בישראל, היה בין הבקרים השמחים בחיי . מעולם לא ראיתי הופעה שלו, אבל השמועות אומרות שהוא פרפורמר מחורבן. ובכל זאת אני מחכה בקוצר רוח למה שצפויה להיות ההופעה הגרועה הטובה ביותר שהגיעה למחוזותינו.
אם טרם צברתם היכרות מעמיקה עם סולן הסטון רוזס לשעבר אבל כבר רכשתם כרטיס ואתם לא רוצים שההפתעה תכה בכם בגני התערוכה, אז כדאי שתדעו שאיאן בראון הוא חוליגן מכוער שממלמל, מקלל, מזייף, מגדף, מגיע שיכור לבמה, שוכח מילים, אבל גם נהנה מכל רגע. אם ההתראות האלו לא גרמו לכם לספסר בכרטיס שלכם, אתם כנראה אנגלופילים אמיתיים.
ועבור אלה מכם שנכנסו לחרדת ביטולים, תתפנקו בשתי תזכורות שיבהירו לכם למה לא כדאי להחמיץ אותו.
ג'אסטיס, צמד האלקטרו הצרפתי שהרקידו לנו את הקיץ שעבר עם D.A.N.C.E, שחררו לפני שבוע וקצת את הקליפ לסינגל Stress. רשתות הטלוויזיה בצרפת אסרו על שידורו בגלל התוכן הגזעני שהוא טומן בחובו, MTV לא מקרינים אותו, בראש ובראשונה, בגלל האלימות שבה הוא רווי. ביוטיוב, שם הוא עתיד להשאר, זכה הקליפ ב- 10,000 צפיות כבר ביומו הראשון.
הקליפ, שבויים על ידי רומיאן גבראס (שעשה גם את The Age of the Understatement של The Last Shadow Puppets) מציג בסגנון צילום דוקומנטרי חבורה של בני מיעוטים צפון אפריקאים מפרברי פריז, לבושים במעילים תואמים עם לוגו הצלב של ג'אסטיס, שעושים בלאגן כאוטי במהלך שיטוטיהם בעיר – מטרידים אשה בתחנת הרכבת, שוברים את הפרצוף של הבחור שמנסה להגן עליה, מרססים ספריי על קירות (קשה להגדיר את הקשקוש שלהם כגרפיטי), שורטים מכוניות, מחריבים בית קפה, גונבים ארנק מזקנה, ולבסוף – מתקוטטים עם שוטרים, גונבים רכב, שורפים אותו, מרסקים את המצלמה של הצלם, וגם את הצלם עצמו. בלי צדק, עם הרבה לחץ.
לא תמיד חייב להיות מסר, הקליפ הזה הוא בדיוק כמו לשחק ב- GTA מבלי לבצע את המשימות, אלא סתם לתת לפרצי זעם לצאת החוצה, וזה רבותיי, הדבר הכי נונסנס שאפשר לעשות, אבל מה – גם הכי כיף. עם זאת בפן השקול, יש פה מייצג של תוצאות קיפוח מתמשך כלפי מהגרים ובני מיעוטים (בקרוב אצלנו. רק בלי צמד אלקטרו שיעבוד על פסקול ראוי), מצד שני – כל קורבנות הכנופיה לאורך הקליפ הם לבנים, צרפתים אסלים, אלה שהיו שם קודם. מה שאומר, שהתדמית של המהגרים כהי העור, שמעולם לא היתה בשמים, לא רק שאינה משתפרת, אלא גם מקבלת חתיכת צ'אפחה שמורידה אותה עוד קצת מטה. וכאן נשאלת השאלה האם הבאז התקשורתי מסביב לג'אסטיס בעקבות הקליפ הנוכחי, באמת שווה את ההשלכות התדמיתיות שלו כלפי בני מיעוטים, ולא רק בצרפת – את הקליפ הזה תוכל לנכס לעצמה כל קבוצה שברצונה לנגח מיעוט כזה או אחר.
מבחינת האסטתיקה וסנכרון התסריט בהתאם לשיר, הביצוע הוא לא פחות ממושלם בעיני. ג'אסטיס וצוות יחסי הציבור שלהם ראויים להערכה (גם) על כך שכשנה לאחר צאת האלבום, הם עדיין תופסים לעצמם מקומות טובים בכותרות – אם לא בזכות המוזיקה, אז בגנות הקליפים.
החבר'ה הנחמדים מהלייבל השוודי לברדור שיחררו לכבוד האביב את הסינגל מהאי.פי ש- The Radio Dept עתידים להוציא בשישי ליוני (תרשמו ביומנים. רשמתם? יופי, עכשיו תוסיפו גם אלבום בעשירי לספטמבר). האי.פי יכלול שלושה שירים, כשהראשון מהם הוא "פרדי הסוס הטרויאני".
השיר, מלבד היותו המשך מעולה לקו השוגייזי של הלהקה, הוא גם טרוניה כנגד מפלגת הימין השוודית בראשו של פרדריק "פרדי" ריינפלדט, ראש ממשלת שוודיה. אינני בקיא ברזי הפוליטיקה של המדינה הצפון אירופאית הזו, אך ממה שהבנתי, פרדי לא קיים הבטחות שהבטיח לפועלים, ועכשיו השוודים כועסים. ואנחנו, אנחנו קיבלנו שיר טוב.
