שמת לב שזה:

ממש, אבל ממש דומה לזה?

"אבי ביטר חי בסרט", סדרת הריאלטי החדשה בהפקת ערוץ "ביפ" ובבימויו של איתי שגב, עוקבת אחרי אבי ביטר בדרכו ליצור סרט שגם השמאלנים-אשכנזים-אליטיסטים שפוקדים את האוזן השלישית (או כפי שהוא מכנה אותם – "כוזרים", מילה חדשה שלמד לאחרונה), יאהבו. יאהבו מספיק כדי לגרום לו להיות מועמד לאוסקר.

ברזומה שלו כבר ישנם מספר סרטים, כש "בוכה גשם", "קורבן האהבה", ו"חבר ואח" הם הבולטים שבהם. הכי רחוק שהם הגיעו, זה לדוכנים בתחנה המרכזית. ולמרות זאת, הם הפכו לסרטי קאלט פופולריים בקרב אוכלוסיות שביטר כלל לא ציפה שיהיו קהל יעד.

בפרק הראשון של "חי בסרט", משהו חסר, ואני לא מדבר על כישרון או פוטנציאל, אלא על ימין מסיקה וירמי קדושי מ"הפקות המזרח", שאחראים על הפקת סרטיו הקודמים של אבי ביטר. בנעליהם של הטווידל די וטווידל דם הללו, עומד כעת איתי שגב, שמלבד העובדה שבטח גם הוא הריץ עם החבר'ה שלו צחוקים על הסרט, כנראה שכל קשר בינו לבין ביטר הוא מקרי בהחלט. בפתיחת הפרק בסצינה קצרה בה רואים את השניים, שגב מדובב את ביטר לדקלם שורה מאחד משיריו, ומדבר אליו בטון שהיה ראוי שישמור עבור הקהל שצפה בו לפני עשור וקצת בערוץ הילדים.

על מנת לפתח את כישורי התסריטאות, הבימוי, והמשחק של ביטר, הוא נשלח על ידי דובר קוסאשווילי למשימות שונות – שיעורי קולנוע ותסריטאות, פיתוח קול, ומשחק. בכל השיעורים הוא פורש באמצע, ועדיין, בטוח בכך שהוא יודע את העבודה, ולא צריך את האשכנזים שילמדו אותו. במפגשים עם דובר קוסאשווילי בקפיטריה של הסינמטק, קשה שלא לשים לב למבטי ה"גבר, מאז ירמי קדושי לא ראיתי מטומטם כמוך". החיבור הזה, בין יוצר סרטים סוג ז' שהופכים לקאלט, לבין במאי מוערך שטחן את האוסקר עם סרט שנותן קלוז אפ על זין שלו, הוא מוצלח למדי שלא היה עובד לו היו מפגישים את ביטר עם יוצר אחר.

ועדיין, גם כשאבי ביטר מפגין בסדרה עילגות מוחלטת, דיקציה נוראית, ובורות מעוררת רחמים, לא מדובר פה באותו ביטר מהסרטים של ימין מסיקה וירמי קדושי. לא ברור אם העבודה שעשה שגב על ביטר מיתנה אותו, או שמא הוא תמיד היה משעמם כנהג מונית שחי באורח חיים תת-בורגני.

הלוואי והיה אפשר לומר על ביטר שהוא חי בסרט, אבל עם כמות הסופרלטיבים שהוא מחלק לעצמו, נראה שלחיות בסרט זה קטן עליו – הוא חי בפלאנטה אחרת, נטול כל אחיזה בקרקע.

כבר כל כך הרבה זמן אני מחכה לאיחוד של הליברטינז, אולי הלהקה הבריטית הטובה ביותר של שנות ה-2000. לאחרונה, החלו להיווצר שמועות שזה אכן הולך לקרות, אבל בינתיים אין שום סימן חיובי באופק. אולי כי פיט דוהרטי, החוליה החזקה בלהקה, עסוק בעיקר בשני דברים: בייבישמבלס וסמים, לאו דווקא בסדר הזה (ולא שזה מפריע לי או משהו..).

ובינתיים, בלי לשים לב, קארל בארט, החצי השני של להקת האם, מוציא אלבום שני עם להקתו Dirty Pretty Things. דפ"ט הוקמה בשנת 2005, זמן לא רב לאחר פירוק הליברטינז. באלבום הראשון שלהם Waterloo to Anywhere שיצא ב-2006 היו אמנם כמה להיטים ובראשם Bang Bang, You're Dead, אבל המבקרים תמיד העדיפו דווקא את דוהרטי ולהקתו החדשה, שהיו נאמנים יותר למקור.

האלבום החדש Romance At Short Notice, שנחת בשבוע שעבר על המדפים ממשיך במובן מסוים את הקו של קודמו. 12 שירים, רובם באורך ממוצע של 3 דקות עם מלודיות שמזכירות מאוד את הסגנון המודי של הליברטינז, ולעתים אפילו את פול וולר והג'אם. בין השירים המצטיינים אפשר למצוא את Truth begins ואת Hippy's son, שבקלות יכולים להפוך ללהיטים. יחד עם זאת, לעומת הפשטות הגאונית של דוהרטי, אין כאן אף שיר שעתיד להפוך לקלאסיקה נצחית.

אם פיט נחשב למלך החדש והבלתי מעורער של הבריטפופ, אז בארט הוא אולי הטבח המלכותי. הוא לא מאוד מקורי, אבל הוא טוב מאוד בתחומו ומצליח להשביע את רעבונם של רבים הכמהים ללהיטים חדשים בניחוח מוכר ואהוב. ואפילו שהמטעמים שלו מתפוגגים אחרי מספר דקות, אין ספק שהוא יודע את העבודה.

Dirty Pretty Things – Truth Begins
Dirty Pretty Things – Hippy's Son

עדכון מאת אלכס 06/07/08: והנה עכשיו, בעיתוי מוצלח, NME מצטטים את בארט שמתקן את דבריו ואומר שעוד יש סיכוי לאיחוד עם פיט ולשובם של הליברטינז. ימים יגידו. אני עוד באירופה הייתי סקפטי.