הפוסט הזה, שנכתב באיחור של שבועיים, מתאר את חוויותנו מפסטיבל Rock en Sein 2008 שהתקיים בצרפת בסוף אוגוסט (28-29). קצת עצלות ומעט מדי זמן פנוי, גרמו לנו לכתוב את הפוסט הזה ביחד – למרות זאת, ייתכן שישנן הופעות שדילגנו עליהן, או סיפורים שלא סיפרנו, אבל בסך הכל – ככה, על קצה המזלג, מרגיש פסטיבל אמיתי.
מתחם הפסטיבל, שנמצא בפארק Saint-Cloud הממוקם על גדות נהר הסיין, מחולק לשלוש במות (המשנית והקטנה צמודות זו לזו, בעוד המרכזית רחוקה מהן מרחק של כמה מאות מטרים), וביניהן עשרות דוכנים של מזון ומרצ'נדייז (מיכל רכשה את חולצת האיימי ויינהאוס שלה לפני שידענו על הביטול).
לפני שבועיים, איימי ויינהאוס היתה האדם השנוא עלינו. בטח גם על כל פריז. בעצם אולי היה אדם אחד שלא שנא אותה – מייק סקינר. הוא היה היחיד שהרוויח מהביטול הלא-לגמרי-מפתיע של ההופעה שלה, וזכה לשדרוג מהבמה הקטנה לבמה המרכזית. והאמת? הוא לא אכזב. כל 76,000 האנשים שקיוו לשמוע את ויינהאוס, קיבלו מסקינר גרסה מעודכנת ל-Rehab, בתוספת כמה ירידות עוקצניות שנזרקו לכיוונה (למרות שהיא לא היתה שם כדי לתפוס. ארורה!). ואנחנו, שכבר היינו בהופעה של The Streets לפני כמה חודשים בזאפה, סוף סוף הצלחנו להבין למה אומרים שההופעות בארץ איומות. אז כן היה כיף בזאפה. אבל אי-אפשר להשוות בכלל למה שהלך על הבמה בפריז. כל כך הרבה אנרגיות, קפיצות, דיבורים, משחקים וריצות על הבמה ומהבמה לקהל, וחזרה לבמה – הופכות את סקינר לאחד הפרפורמרים הטובים שראינו.
היום הראשון – 28 באוגוסט, 2008
32 שעות לפני כן, בשעה 15:00 בדיוק (ודיוק, מסתבר, זה עניין מהותי פה), להקת Infadels פותחת את הפסטיבל עם הופעה חמודה, שאמנם לא הכרנו בה אף שיר מלבד הסינגל "Circus of the Mad", אבל לא נורא, עבורנו הם היו רק חימום בעוד העברנו את הזמן בהמתנה ל-Hot Chip, שעלו על הבמה המרכזית כשעה וחצי לאחר מכן. את הזמן שלפני ההופעה שלהם בילינו במתחם ה-VIP, שבינתיים לא היו בו המון אנשים. שתינו בירה וחיכינו שייכנס מישהו מעניין באמת. ואז זה קרה: קארל בארט. עמד לידנו במשך שתי דקות שבהן הבנו את המשמעות של איך זה מרגיש כשמתפזר לך אבק כוכבים על השרוול. אז כן, אמנם זה לא פיט דוהרטי, ואולי אנחנו אנגלופילים מהזן הנחות ביותר, אבל לעזאזל – זה באמת היה הכי קרוב שיש.
כמה דקות אחר כך, אלכס הלך לראיין את חברי Dirty Pretty Things שאינם קארל בארט – דיץ האמונד (שהיה הבסיסט של The Cooper Temple Clause) וגארי פאוול (שבארט סחב איתו מהליברטינז). הם יצאו מאוהל הראיונות מאוד מסוחבקים, כשכמה דקות אחר כך, קצת לפני ההופעה, הם הספיקו לעצור לידנו כשסעדנו ארוחת צהריים מפוארת (נקניקה בלחמניה) על הדשא, ולהזכיר לנו שההופעה שלהם תיכף מתחילה. את אלכס הם בטח זיהו בגלל השיער, ואילו את גארי אין סיכוי שהיינו מזהים שנית אילולא היה ניגש אלינו – לא נעים לומר, אבל הוא נראה כמעט כמו כל בחור שחור אחר בפריז.
דפ"ט נתנו הופעה מכסחת, שרובה כללה שירים מאלבום הבכורה, ורק מספר שירים בודדים מהאלבום האחרון. למרבה הצער, אפילו את "Tired of England" הם לא עשו. אבל זה נסלח לחלוטין, כשקארל בארט על במה אפשר לסלוח על הכל.
מאוחר יותר יצאנו לכיוון הבמה המרכזית להופעה של הוט צ'יפ. הסולן אלקסיס טיילור עלה לבמה בז'קט צהוב ובמראה כללי של מדען טילים וניגן רצף להיטים שבסופו ביצוע ל-"Nothing Compares To You" של שייניד אוקונור. למען האמת, זו הייתה הופעה מעט מאכזבת, שהיתה מרהיבה באופן יחסי במהלכה, כשרק ביחס להופעות שבאו אחריה, הבנו כמה חלולה היא היתה. ועדיין, קשה לומר שלא נהנינו. חוץ מזה, טיילור אמר לנו בשיחה קצרה שערכנו איתו שהוא מאוד ישמח לבוא לישראל, ואפילו ביקש שמות של מקומות ראויים להופעה (רמז לקורא שוקי וייס: הלהקה רק מחכה לפניה של מפיק מקומי והם יקפצו על המציאה).
השיא של היום הראשון הגיע בערב, עם רצף הופעות של Kaiser Chiefs, יקירי הפסטיבלים, ושל R.E.M. הראשונים נתנו הופעה מעולה עם כל הלהיטים משני האלבומים, וגם הציגו כמה שירים חדשים, כשהשיא מבחינת מיכל היה הביצוע המשובח ל-"The Angry Mob". ריקי וילסון, הסולן לא הפסיק לקפוץ ולרוץ על הבמה, לרוץ אל תוך הקהל, לטפס על עמודים ופיגומים ולגרום לנו לחשוב שעוד רגע הוא מתרסק למותו וגורם לביטול הפסטיבל.
R.E.M (שמעולם לא היתה הלהקה האהובה עלינו, אבל תמיד נשמור לה חסד נעורים) הפגיזו באחלה מופע שכלל ויז'ואלז מרשימים על מסכי ענק, פלייליסט מוצלח עם שזירה בין להיטים וותיקים ושירים חדשים, ומייקל סטייפ אחד שרקד, קפץ ורץ לקהל כאילו הוא בן 23 וזה סיבוב ההופעות לכבוד צאת Murmur (אלבום הבכורה מ-1983) אבל למרות ההופעה המצוינת, סטייפ לא הצליח לרגש אותנו כמו שעשו, למשל, מוריסי או איאן בראון, פרט לרגעים שהוא ביצע שירים כמו "Nightswimming" ו-"Losing My Religion".
היום השני – 29 באוגוסט, 2008
אל היום השני הגענו מוכנים הרבה יותר למה שמצפה לנו, אבל עם קצת פחות אנרגיות. כל כך הרבה הופעות ביום יכולות לעייף גם צעירים פוחזים כמונו. התחלנו עם הופעה של ג'יימי לידל, שאלכס טען בעקשנות ששווה לראות אותה, אבל אחרי כמה דקות הסתלק משם והלכנו לשבת על הדשא (אלכס נשכב ורדם), ולחכות שקייט נאש תעלה. בהתחשב בכך שהפרש הזמן בין ההופעות היה די גדול, עוד הספקנו לקפוץ למתחם ה-VIP בניסיון להחליף כמה מילים עם חוויאר וגספאר (Justice). ראיון לא הצלחנו לקבל, אך נכנסנו למסיבת עיתונאים אינטימית של הצמד. עם זאת – שכחנו דבר אחד : הם צרפתים, כמעט כל העיתונאים שם מלבדנו צרפתים, כנראה שהם ידברו בצרפתית – כך קרה, ולא הצלחנו להבין שום דבר פרט לצמד המילים "דאפט פאנק" שחזר על עצמו מספר פעמים. אז כן, חצי עשור אחרי הפריצה הגדולה, אפילו העיתונאים מהמולדת שלהם עושים את ההשוואה השחוקה לצמד האלקטרו שהיה שם לפניהם.
(מימין לשמאל: חוויאר, אלכס, גספאר)
אחרי עוד קצת בירה, יצאנו לכיוון ההופעה של קייט נאש. מתוקה, קייט. היא עלתה לבמה לבושה בחצאית זהב קצרה וחולצה בצבע ורוד מסטיק (ונראתה קצת כמו וונדרוומן), ושרה כמעט את כל השירים מאלבום הבכורה שלה. ויש לה כמה שירים מוצלחים. ובאמת היא די מוכשרת, ויודעת להופיע לא רע בכלל. מה שכן, אלכס די השתעמם והותיר את מיכל לבד עם כמה אלפי בנות ששרו את כל המילים של "Foundation".
מההופעה של קייט רצנו להופעה של Black Kids, שהייתה אחת ההופעות שחיכינו להן הכי הרבה. אמנם הפסדנו את The Raconteurs (ג'ק וויט, נו) על הבמה המרכזית, אבל למי אכפת. בני התשחורת נתנו הופעה שהצליחה לרגש ולהרקיד במקביל, ולגרום לאלכס לרקוד כמו בת עשרה שנכנס לתוכה דיבוק. השיא, באופן מעט לא מפתיע, היה ב-"I'm Not Gonna Teach Your Boyfriend How to Dance with You".
אחרי שכבר היינו במוד רקיד, ניגשנו לבמה שבה היתה אמורה להתחיל ההופעה של Justice, שמסיבה שלא היתה ברורה באותו רגע, התעכבה בקצת יותר מחצי שעה, שלאחריה עלו לבמה חוויאר וגספאר, נעמדו מאחורי עמדת דיג'יי עצומה עם המון רמקולים וצלב ענקי ומואר, ונתנו סט אדיר של שעה עם ביצועים מעולים ל-Genesis, D.A.N.C.E, ו-We Are Your Friends (במקור של Simian). לצערנו, הפסדנו חלק מההופעה כי החלטנו לעזוב לקראת הסוף לכיוון הבמה המרכזית על מנת לתפוס מקום טוב ולהתכונן (נפשית, בעיקר) להופעה של איימי ויינהאוס. מהלך שגרם לנו בעיקר מפח נפש, אחרי שנתקלנו במסכים ענקיים שמבשרים שההופעה בוטלה, שבמקומה יעלו The Streets. מאכזב, מכעיס, ומתסכל – ובכל זאת, לפחות היא לא מתה; העניין הוא שרצינו לראות אותה לפני שזה יקרה.
תמונות יח"צ: COPYLEFT RES 2008; כל השאר: מיכל הניג
