כשניגשתי להכין את רשימת סיכום השנה שלי שמתי לב שכולם כבר עשו את זה לפניי. מוזר, הרי יש עוד יותר משבועיים עד סוף השנה. לאן כולם ממהרים? בקרוב נקבל סיכום שנה באוקטובר, וחבל, כי אפשר לפספס משהו שהגיע בדיוק ברגע האחרון. האמת, היה לי מאוד קשה לצמצם את השנה המוצלחת הזו לעשרה אלבומים כי היו כל כך הרבה דברים נהדרים שאהבתי. Elbow ו-Sigur Ros באלבומים חדשים ומקסימים, Girl Talk שהכרתי רק לאחרונה, TV on the Radio באלבום מצוין שעוד לא הספקתי לשמוע מספיק בשביל לדרג, Flight of the Concords באלבום מקורי ומשעשע, וגם: Little Joy ,Santogold, Lightspeed Champion ,Futureheads, Bloc Party, The Walkmen, The Teenagers, Cof Cof ועוד רבים אחרים.

ובכל זאת הצלחתי למצוא עשרה אלבומים שגרמו לי להתרגשות יתר בכל פעם שהם התנגנו לי במפ3. זו הרשימה, עם דירוג, אבל הוא לא עד כדי כך משמעותי, הם כולם מצוינים.

10. Mates of State // Re-Arrange Us – הצמד מקנזס שהוקם בשנת 1997 ממשיך באווירת דרים-פופ מהולה בסאונד אייטייזי. אלבום מלא רגש ומופק לעילא עם מלודיות מרירות-מתוקות ונעימות תזמורתיות, שמתחילות כבר בשיר הפותח והסוחף Get Better וממשיכות לכל אורכו. תענוג.

9. Neon Neon // Stainless Style – גריף רייס מהסופר פרי אנימלס חובר למפיק ההיפ הופ בום-ביפ לאלבום היוצר איזון מושלם בין מוזיקה אלקטרונית, ניו וויב, דאנס ופופ. 4 דקות עם I Told Her on Alderaan וגם אתם תרוצו לקנות את כל מה שרייס אי פעם נגע בו.

8. Dan Le Sac VS Scroobius Pip // Angles – מייק סקינר הוציא השנה אלבום לא רע, אבל הוא נעלם כלעומת שבא. מי שמילאו את החלל במשבצת הגריים היו הצמד הנ"ל שהוציאו אלבום מצוין עם שירים שאפשר לרקוד להם, אבל יותר כדאי להקשיב. The Beat That My Heart Skipped

7. Hot Chip // Made in the Dark – נשמע מוזר שהאלבום הזה יצא רק השנה כי נראה כאילו הוא תמיד היה פה. Ready for the Floor הפך מזמן לקלאסיקה אלקטרונית שתצליח להקים מהכיסא גם ילדי אינדי וגם מכורי גלגלצ, וגם שאר הרצועות האלקטרוניות באלבום לא נופלות ממנו. אגב, כדאי מאוד לשמוע גם את Little Boots עם גרסה שלא נופלת מהמקור.

6. She & Him // volume one – זואי דשנל המתוקה חברה למ. וורד המצוין וביחד הם יצרו את אחד האלבומים המקסימים של השנה. שירי קאנטרי-פופ קטנים, מלאי רגש והכל בעטיפה של ממתק. לשמוע את Why Do You Let Me Stay Here ולהתאהב בקול הקסום והקצת עקום של דשנל.

5. Department Of Eagles // In Ear Park - האלבום הראשון של הצמד פרד ניקולאוס ודניאל רוזן בגלגולו הנוכחי יוצר מפגש מהמם ביופיו וסוחף בין מוזיקה תזמורתית, פופ ואלקטרוניקה. אמנם לא כל האלבום אחיד, אבל אי אפשר להיכשל עם שיר כמו No One Does It Like You (שיש לו גם מאש-אפ מצוין עם Womenizer של בריטני ספירס).

4. Mystery Jets // Twenty One – רק לראות את זה ולהבין לבד:

3. Black Kids // Partie Traumatic – האי.פי המצוין שלהם אמנם יצא כבר ב-2007 וגרם לציפיות מרקיעות שחקים, אבל רק ב-2008 קיבלנו את הדבר האמיתי. עשרה להיטים נהדרים, בלי נפילות, שאמנם חסרים קצת את החספוס של האי.פי אבל זה לא באמת מפריע. ואחרי שראיתי אותם השנה בהופעה, רק התאהבתי בהם יותר. מומלץ להקשיב ל: Hit the Heartbrakes, I'm Not Gonna Teach Your Boyfriend How to Dance with You

2. Cut Copy // In Ghost Colours – ההרכב האוסטרלי, שקיים כבר כמעט שמונה שנים, הפציע לחיינו השנה עם אלבום מצוין שמכיל תמהיל אינסופי של סגנונות: אלקטרוני, פסיכדלי, פופ, אינדי רוק, דאנס, קלאב ודיסקו הם רק חלק ממה שטומן בחובו האלבום הזה. לשים את Lights and Music בפול ווליום (אפשר בריפיט) ופשוט לרקוד.

1. MGMT // Oracular Spectacular – עם כל הכבוד לאוסטרלים מהמקום השני, השנה הזו הייתה שייכת למג'מט. הצמד החצי מוזר הזה הביא אותה באלבום שאין איך לתאר אותו פרט לפיצוץ. כל שיר להיט, והרצף של כולם ביחד הוא פשוט גאונות צרופה. נסו את Time to Pretend ואת Kids (ברמיקס של Soulwax)

(צילום: ridethestreets, ברשיון CC-BY-NC)

אני חולה כבר מאתמול ולא חשבתי שמשהו יוכל לשפר את מצב רוחי. עד שראיתי את זה. נראה לי שזה מדבר בפני עצמו. אין ספק שזו השנה הכי טובה ever!

השנה הייתי במספר הגדול ביותר של הופעות מחו"ל משיצא לי אי פעם. איאן בראון ריגש אותי, מוריסי שבה את ליבי, ג'אסטיס היממו אותי והקייזר צ'יפס ו-R.E.M הפתיעו אותי לטובה, אבל אף אחד לא הכין אותי להופעה של מארק רונסון.

אני מאוד אוהבת את האלבום של רונסון, וכבר משמיעה ראשונה קולטים שהוא יוצר מבריק. כל שיר עובר אצלו טיפול 10,000 ויוצא בעטיפה חדשה ונוצצת, שלעתים מתעלה אפילו על המקור. עם זאת, תהיתי מה הולך לקרות בהופעה שלו – הרי רונסון, מפיק גאון ככל שיהיה, לא באמת יודע לשיר. מה שכן, מסתבר שהוא גיטריסט וירטואוז.

לא היה רגע מת בהופעה הזו. מהשנייה הראשונה בה עלו שני סקסופוניסטים וחצוצרן לבמה הקטנה בזאפה (שאני חייבת לציין לטובה בגזרת הסאונד) ועד לרגע בו יורד רונסון מהבמה עם חיוך מיליון הדולר שלו. 11 איש המנגנים בכלי נשיפה, תופים, פרקשנס, כלי מיתר, קלידים ובס יוצרים את The Version Players והסאונד שלהם הוא שלם, עמוק, מקפיץ ורקיד יותר מכל מה ששמעתי וחוויתי לאחרונה.

(צילום: radio1interactive, רשיון CC-NC-SA)

רונסון עצמו הוא כמו אש שמשתוללת על הבמה בכל רגע נתון. כשהוא לא מנגן, הוא מדבר (המון משפטים בעברית קלוקלת, אך מקסימה), כשהוא מפסיק לפטפט הוא חוזר לגיטרה, או מתופף, או מתכופף וקופץ לקהל. נראה שסוד הקסם שלו הוא הנגישות, וזה ללא ספק אחד הדברים שהפכו את ההופעה הזו לכל כך מהנה. בסך הכל הרי מדובר בדי ג'יי שעלה לגדולה וכל הערב הבחנתי כמה הוא זקוק לחום, לאהבה ולתגובות מהקהל (בסוף הערב הוא אף יצא להצטלם עם מעריצים).

שעה וארבעים דקות ארכה המסיבה הזו, והיא הייתה מהודקת ומופקת לעילא. לא היה איש בקהל שלא התאהב ברונסון, שהתרגש כאילו הייתה זו הופעתו הראשונה כשלמעשה, הייתה זו דווקא ההופעה האחרונה בסיבוב הנוכחי. לצידו של רונסון מופיעים זמרי הליווי המצוינים שהביא עמו: דניאל מריוות'ר שנתן ביצוע משובח ל-"Stop Me", אלכס גרינוולד שהקסים עם "Just" (וגם שר את הלהיט שלו "California" שמוכר מ-The O.C) ו-Tawiah (שאין לי מושג איך לכתוב את שמה בעברית) שמילאה בהצלחה מרובה את מקומן של איימי ווינהאוס ולילי אלן. בין לבין עלו וירדו מהבמה גם הראפרים Plastic Little שהקפיצו את הקהל, שלא הפסיק לשיר, לצעוק ולמחוא כפיים. אחרי הדרן מצוין, הוא הבטיח שישוב בעתיד, ואני מאמינה לו כי הוא באמת נתן את התחושה שהוא נהנה מכל רגע.