לפני שבוע שיחקתי לראשונה ברוק בנד. חשבתי בהתחלה שאם יש לי אוזן מוזיקלית, אני אראה לכולם איזה כישרון מבוזבז אני. בפועל, הייתי די גרועה. גם בתופים וגם בגיטרה. נזכרתי במשחק כששמעתי את האלבום של 'Still Flyin. "לעזאזל", אמרתי לעצמי, "אני בקושי מצליחה לתופף עם גיטריסט אחד, איך הם מסתדרים עם עוד 15 אנשים!?"

שון רואלס כנראה באמת קצת יותר מוצלח ממני בקטע הזה. ב-2004, אחרי שניגן בכמה להקות סמי-עלומות בסן פרנסיסקו הוא פנה לכמה חברים ומכרים שינגנו איתו כמה שירים שכתב. אז כמובן שאם אני הייתי מזמינה את החברים שלי לנגן ברוק בנד זה היה נשמע די עצוב, אבל החברים של רואלס מנגנים בזמנם הפנוי ב-Architecture in Helsinki, בהרכב של ינס לקמן וב-The Lucksmiths", אז היה לו קצת יותר סיכוי.

מאז הוציאו הסופר גרופ שני אי-פיז, וב-2008 יצא אלבום הבכורה שלהם שנקרא Never Gonna Touch the Ground הכולל שירי אינדי פופ עם קצת נגיעות רגאיי ובעיקר המון רגעים שמזכירים לי את האי-פי של הבלק קידס, שזה ללא ספק פלוס רציני עבורי. אז עד שהבלק קידס האמיתיים יוציאו להיט חדש, כדאי להתנחם בשלושת השירים המשובחים האלו:

Still Flyin – Forever Dudes
Still Flyin – Good Thing It's A Ghost Town Around Here
Still Flyin – The Hottchord Is Struck

(הביקורת פורסמה במקור בערוץ התרבות והבידור של nana10 ב-26/05/09)

בתקופה הנוכחית, כשכל אמן או להקה יכולים לפתוח לעצמם פרופיל במייספייס וברשתות חברתיות מקבילות, לא משנה כמה המוזיקה שאתה עושה טובה, אין מנוס אלא מלהילחם על מקומך בשיווק הויראלי של הרשת, שמתבצע בטבעיות ובאינהרציה על בסיס הצורך האנושי לגלות מדי יום משהו חדש ומגניב יותר.
ראינו את זה תופס עם היטב עם פרויקט Thru You של קותימן, עם הקליפ עתיר כוכבי היוטיוב לשיר "Pork and Beans" של וויזר, ועם המהומה שעורר בצרפת "Stress" של ג'אסטיס.

Make The Girl Dance הם צמד אלקטרו צרפתי המורכב מפייר מת'יאו וגרג קוזו, שניכר שהם מושפעים מאוד מג'אסטיס אך לוקחים את המוזיקה שלהם לכיוון הרבה יותר פופי שמזכיר את Yelle.
הסינגל הראשון שלהם, "Baby Baby Baby" יצא בתחילת יולי, אבל את דריסת הרגל הראשונה שלהם הם עשו כמה שבועות לפני כן, ובאופן מוצלח למדי, כששוחרר הקליפ לשיר, שצולם ברחוב מרכזי בפריז – שם רואים שלישיית נשים, ככל הנראה דוגמניות במקצוען, שצועדות (כל אחת בנפרד) בעירום מלא לאורך הרחוב, כשרק פסים שחורים עם כיתובי מילות השיר מסתירים את איבריהן המוצנעים.

מעבר לעובדה שהקליפ מחרמן והשיר ממכר, מעניין במיוחד אופי הביצוע – היוצרים טוענים שהצילומים לקחו לא יותר מעשר דקות ושלא היה תיאום מקדים עם המשטרה. הגברים והנשים שצועדים ברחוב מגיבים בפרצופים המומים, חלקם מסובבים את הראש, אחרים עוצרים בכדי לתת מבט מעמיק יותר. אם רוצים לעמוד על הפערים התרבותיים בדרך בה מתייחסים לעירום, אי אפשר שלא להזכר באחת הסצינות הזכורות ביותר מהסרט "בוראט", בה ניתן לראות תגובות מהקצה השני של הסקאלה כשבוראט ואזמאט מתקוטטים בעירום ומוצאים את עצמם במעלית עמוסה באנשים – כל הנוכחים יוצאים מיד עם הבעת גועל על פניהם, וזמן קצר לאחר שהשניים רצים ערומים לתוך מרכז כנסים בבית המלון, כוחות האבטחה עוצרים אותם. דבר דומה קורה בקליפ לשיר “Lessons Learned” של צמד האינדי הניו יורקי מאט אנד קים – השניים הולכים לאורך טיימס סקוור ומתפשטים בהדרגה, עוצרים בצומת ובוהים בגורדי השחקים, מושכים זמן ובנתיים מצולמים בטלפונים הניידים של התיירים מסביבם, עד שהמשטרה מתנפלת על הזוג.

הקליפ של מת'יאו וגוזו משחק היטב על התפר שבין הליברליות הצרפתית לשמרנות האמריקאית. מצד אחד, בחורות מתהלכות ערומות ברחוב, מצד שני – חלקים מהגוף שלהן הוסתרו, כמו גם הפרצופים של האנשים ברחוב; אפשר לראות בכך צנזורה עצמית או יישור קו עם הנורמות שמחלחלות עם רפש האמריקניזציה. הדרך הנכונה לשפוט את זה היא לצאת מנקודה ההנחה שהיוצרים עצמם מבינים את ההבדל בין המרחב הציבורי – רחוב הומה אדם, בו הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, לבין מסך הטלוויזיה או המחשב, שלרוב נמצא במרחב פרטי, שאמנם הפעילות בו היא בחירה של הבעלים, אך המוצר המוגמר מגיע בסופו של דבר ארוז באופן שמצמצם למינימום את הפגיעה שהפרובקטיביות שלו עשויה לעורר.

מלבד לניסוי הכלים של החדרת העירום גם לרחוב וגם לסלון, הקליפ הזה הוא בעיקר עבודה מצוינת ביצירת באזז, בתוך יממה מעלייתו, צפו בו יותר מ-300,000 גולשים. אז נכון, לא מדובר בתופעה במימדים סוזן בויליים, אך חשוב לזכור שעד אותו רגע Make The Girl Dance היו מוזיקאים כמעט אנונימיים, אבל כשהסינגל ינחת על המדפים, ומאוחר יותר גם האלבום, הקהל הפוטנציאלי כבר יהיה שם כדי לשלוף את המזומנים או כרטיס האשראי, כי בחורות (כמעט) ערומות לא שוכחים.

מת'יאו וקוזו מנצחים את המערכת. הם נאלצים אמנם להסתיר את העירום, אך על אותם פסים שחורים הם מדביקים את מילות השיר, גסות ופרובקטיביות לא פחות מהציצי שאנחנו מפספסים, כשלזה אפשר להוסיף גם את המבטים הפתייניים של הדוגמניות – כי את מה שהצנזורה לקחה, יחזירו כמה שרבובי שפתיים, גלגולי עיניים ומילים מלוכלכות.