(פורסם לראשונה בתרבות מעריב, 10.7.09)***

בלר צדקו כשהם קראו לאלבום האוסף החדש שלהם "מידלייף". הם באמת עברו הרבה במחצית החיים הראשונה שלהם. שן הזהב הבוהקת בפיו של סולן הלהקה דיימון אלברן והכרס הקטנה שצמחה למתופף דייב ראונטרי יכולות להעיד על כך. אבל אפילו בשנות ה-40 לחייהם, הצליחה הרביעייה הראשונה של הבריטפופ לסחוף יותר ממאה אלף איש לשני מופעי האיחוד שהתקיימו בסוף השבוע האחרון בהייד פארק בלונדון. עם זאת, במהלך ההופעה, אלברן לא שוכח להזכיר שיש חיים אחרי בלר: "הצביעו דייב!", הוא צועק לקהל המשולהב, ומתייחס לקריירה הפוליטית החדשה של המתופף.

ערב ההופעה, והקהל הבריטי, שרובו מורכב מבני נוער שנולדו בערך כשיצא Parklife, מתעניין בעיקר בדבר אחד: ההפסד של הבריטי אנדי מארי לאמריקאי אנדי רודיק בחצי גמר הווימבלדון, כשברקע עולות ויורדות להקות החימום דירהוף, פלורנס אנד דה משין, אמאדו ומרים וומפייר ויקנד. בשעה 20:30 עולה אלברן לבמה בחולצת פרד פרי ("עכשיו כשמארי הפסיד, הוא הספונסר רק שלנו"), כשמאחוריו ניצבים קוקסון, ג'יימס וראונטרי, ומוכיח ללהקות הצעירות שלפניו כמה כריזמה יש לו גם בגילו המתקדם.
ההופעה נפתחת ברצף מושלם של להיטים שמתחיל ב-She's So High, וממשיך עם Girls And Boys, Tracy Jacks ו-There's No Other Way , והקהל הבריטי, שעד לפני רגע היה מאוכזב מתוצאות המשחק מצדיק סוף סוף את השם שדבק בו ומתחיל לקפוץ, לדחוף, לרמוס ולהשליך בקבוקים באוויר, עד שאלברן נאלץ לעצור, לקחת מגפון ולבקש לשמור על הבטיחות. אחר כך הוא ישתמש באותו מגפון לביצוע מפתיע של Oily Water.

(צילום: מתוך הפליקר של Daniel Easton, ברשיון CC BY-NC-ND 2.0)

על אף שמדובר ברביעייה, על הבמה אלברן מוכיח שהוא האש החיה של הלהקה, ויחד עם זאת גם מגלומן לא קטן. הוא רץ לאורך הבמה, קופץ אל הקהל, מחליף בין גיטרה אקוסטית לחשמלית ותוך כדי, כמה בריטי מצדו, משוחח על מזג האוויר. מסכי הענק התלויים בצדי הבמה לא מפסיקים להראות את פניו ואת שן הזהב הבוהקת. לעומתו, ראונטרי וג'יימס מקבלים זמן מועט על המסכים, והקלוז אפים על קוקסון מעידים שהוא כנראה בכלל היה מעדיף לבלות את הערב בפאב סמוך.

25 שירים מכל התקופות (בעיקר מ-Parklife מ-94') כללה ההופעה בת השעתיים, ביניהם: Beetlebum, קופי אנד טי וי ששר קוקסון, Sunday Sunday, To The End, פארקלייף בביצוע נהדר עם השותף המקורי פיל דניאלס, Out Of Time המפתיע מהאלבום האחרון שיצא כבר ללא קוקסון, וביצועים מרטיטים ומרגשים ל-Tender ול-For Tomorrow. ההופעה הסתיימה לאחר שני הדרנים שבסיומם ביצוע מקסים ל-The Universal, אחד השירים היפים ביותר בעולם, שהביא אותי כמעט לסף דמעות, אבל הסתיים קצת מהר מדי.

לא מזמן סיפר ג'יימס בראיון שהם מתכננים להקליט בקרוב שירים חדשים, וההופעה הזו רק מוכיחה שלעומת להקות אחרות מאותה תקופה, ולמרות שארבעת חבריה נכנסו למחצית השנייה של חייהם ופנו איש איש לדרכו, בלר מעולם לא איבדה את זה.

*** הפוסט הזה היה אמור לעלות כבר לפני שלושה שבועות אבל בשל בעיות טכניות הוא עולה רק עכשיו.