אני סאקרית של בריטים. רצוי כמובן כאלה עם אוריינטציה מוזיקלית, מראה בלתי מצודד בעליל, ואם אפשר, אז שהוורידים יהיו קצת מחוררים. אחד כזה, למשל, הוא איאן בראון, שאין לי ספק שאותו בוקר לפני חודשיים שבו פורסם שהוא יופיע בישראל, היה בין הבקרים השמחים בחיי . מעולם לא ראיתי הופעה שלו, אבל השמועות אומרות שהוא פרפורמר מחורבן. ובכל זאת אני מחכה בקוצר רוח למה שצפויה להיות ההופעה הגרועה הטובה ביותר שהגיעה למחוזותינו.

אם טרם צברתם היכרות מעמיקה עם סולן הסטון רוזס לשעבר אבל כבר רכשתם כרטיס ואתם לא רוצים שההפתעה תכה בכם בגני התערוכה, אז כדאי שתדעו שאיאן בראון הוא חוליגן מכוער שממלמל, מקלל, מזייף, מגדף, מגיע שיכור לבמה, שוכח מילים, אבל גם נהנה מכל רגע. אם ההתראות האלו לא גרמו לכם לספסר בכרטיס שלכם, אתם כנראה אנגלופילים אמיתיים.
ועבור אלה מכם שנכנסו לחרדת ביטולים, תתפנקו בשתי תזכורות שיבהירו לכם למה לא כדאי להחמיץ אותו.

Ian Brown – On Track
Ian Brown – Time Is My Everything

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שני, 12 במאי, 2008 בשעה 1:10 תחת הקטגוריות מוזיקה. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.